טוב, שוב אני נאלץ לקטוע את סדרת הפוסטים שלי על המלצות על בלוגים, ושוב בגלל אירוע מצער. ככה זה כשהבלוגספריה דורשת רלוונטיות.
כבר שברתי שתיקה פעם אחת בבלוג הזה, וזה הפוסט השני שאני שובר שתיקה, שתיקה מסוג שונה.
התחלתי את היום בדיווחי החדשות על התקרית בכרם שלום. בבוקר עוד דיברו על תקרית קשה, וששה פצועים. כידוע, ששה פצועים זה לא תקרית קשה, והתפללתי שזה יסתיים אכן בזה. לצערי הרב, דובר צה"ל כמעט תמיד הורס לי את התפילות. חייל וקצין נהרגו הבוקר בתקיפת המוצב, וחייל נוסף נחטף לשטחי הרצועה (זוכרים? זאתי שיצאנו ממנה באוגוסט? זאתי שיורים ממנה קסאמים על שדרות, פאתי אשקלון והנגב המערבי? זאתי שיש בה 2 מיליון פלסטינים במקום הצפוף בעולם?).
התקיפה והחטיפה החזירה אותי כמעט שש שנים לאחור. הייתי אז לוחם בשירות סדיר, בפלוגה המסייעת בגדוד רותם של גבעתי. גם שם, זה היה פחות משנה לאחר הנסיגה, הפעם מלבנון. התקופה הארוכה של קו שביצעתי בשרות (שמונה חודשים!) התחלקה לשניים. שלושה חודשים ראשונים – בית זונות במושגים קרביים, ואחרי הנסיגה – מצב מלחמתי לכל דבר ואף חשש מתמיד לחיינו.
לפני הנסיגה, היינו נוסעים בהאמרים לא ממוגנים, המוצבים שעל הגבול עצמו היו קטנים ביותר, והאווירה הכללית הייתה דומה לקו שעשיתי ברצועת עזה, בזמן שלטון נתניהו, לפני התמוטטות הסכמי אוסלו – שקט גמור, וקו חסר כל אירועים. סוג של הסכם לא חתום של "אנחנו נהיה נחמדים – וגם אתם תהיו". נכון, היו תדריכים והכל, אבל כשאתה נוסע בהאמר פתוח על הגבול – כבר אפשר לחשוב שזה הגבול עם מצריים.
בצהריי אותו יום ארור, אני וחבר היינו מחוץ לבט"שית, בסיור שגרתי על הגדר, והמפקד קרא לנו לחזור בצרחות. שאלנו אותו מה קרה – הוא אמר שדיווחו בקשר על כוננות טילים, וצריך לעוף. שאלנו אותו אם הוא צוחק עלינו, הוא ענה לנו שלא. רצנו לג'יפ, ועפנו משם. בדרך שמענו בקשר את הסמב"צית (סמלת מבצעים), מכריזה נוהל חניבעל – חטיפת חייל. היינו המומים לגמרי. אחרי מספר דקות ספורות, היא עדכנה, ואמרה שישנם שלושה חיילים שנחטפו בגזרת הר דב. ההלם גבר. לא פניקה, אבל הלם רב ותדהמה עמוקה. הפתעה. היה גם זעזוע גדול מהעובדה שזה היה יכול לקרות באותה מידה גם לנו. בן רגע התמקמנו במקומות מוגנים, והתרחקנו מהגדר, והתקשרנו הביתה לדווח ולהרגיע, שלא יחשבו שקרה לנו משהו, ולהגיד שיתכן מאוד שהיציאה הבייתה תתעקב, בזמן לא ידוע.
יותר מאוחר התעדכנו ברדיו במוצב לגבי המצב. אהוד ברק, ראש הממשלה דאז, הכריז שאם החיזבאללה לא יחזירו את החיילים תוך 24 שעות, צה"ל יכנס לשטח לבנון. ואכן, בכבישים התנוענעו כמות אדירה של טנקים. אני הייתי בחשש עצום שאכן יוצאים למלחמה (לא מהסיבה שלא חשבתי שיתכן שזה מוצדק, אפילו הייתי די בטוח בכך, אלא פשוט חששתי שאני לא אחזור משם). למלחמה לא יצאנו, אולם בין רגע, הגענו למצב של מצב קרב מתמיד. בתחילה ההתנהלות על הגדר הייתה בנגמ"שים בלבד, ולאחר מכן בהאמרים ממוגנים. המוצבים לאורך הגדר תוגברו בצורה עצומה, בכח אדם ובנשק ותחמושת. פתאום הגבול הפך מגבול שקט, לגבול חם. מאוד חם ומתלקח לעיתים.
האחריות לחטיפתם של בני אברהם, עדי אביטן ועומר סוואד, רובצת לפתחם של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק, והרמטכ"ל דאז, שאול מופז. לא היה לחיילים שום סיכוי לשרוד בסופשית הלא ממוגנת שלהם אל מול מטחי הטילים והירי מנשק קל. מה גם ששריפת הסופה זוהתה יותר מחצי שעה אחרי כן. החטא והפשע הינו על עוורונם המחריד שגרם לצה"ל לא להיערך נכונה למול מחבלי החיזבאללה בקו צפון.
מי אחראי לחטיפתו של גלעד שליט הבוקר, והאם ניתן היה להיערך אחרת? מקווה שאכן נדע את התשובה גם לכך.
כולי תקווה שנוכל להחזירו בחיים ובמהרה, וליבי ליבי על כך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
