מקרה 1-
זה היה יום שישי.. היום שישי הראשון שבילינו בדירה. רק רוברט, סלביק ואני נשארנו בדירה, כל השאר חזרו לערד. כבר נהיה חשוך בחוץ, אבל למען האמת תמיד יותר חשוך בבית שלנו בגלל הביניינים הגבוהים שמסביבנו. סלביק נמצא בסלון צופה בטלוויזיה ורוברט ואני במטבח. הוא מכין משהו ואני יושבת על עדן החלון מכינה רשת על הסורגים כדי שהכביסה שלנו לא תפול לג'יפה שיש מתחת לחלון. פתאום אנחנו שומעים קול לא מוכר מהסלון, וסלביק עונה לו.. "מה לעזאזל?!" אני חושבת לעצמי... אני יוצאת מהמטבח אל המסדרון, מתקדמת לסלון ופתאום קולטת שיש אדם זר בבית שלנו! "איפה אילק?! איפה אילק?!" הוא שואל אותנו בפראות. אנחנו מנסים להסביר לו שאילק לא גר שם יותר ואנחנו הש"שים שם עכשיו. איכשהו מתוך הפאניקה משהו בתוכי נרדם, בגלל השוק הייתי נורא עצורה בדיבור שלי. "אתה יכול בבקשה ללכת?" אני מבקשת ממנו. "תקשיב, אני בקשתי ממך יפה..." והוא עונה לי "זה בכלל לא הבית שלכם! אתם בכלל לא גרים פה!" ומקלל אותי לאורך כל הדרך... רוברט ממשיך לנסות להסביר לו "תקשיב, אנחנו הש"שים פה עכשיו. אנחנו גרים פה." והזר ממשיך שלו. "בבקשה תצא!" אנחנו אומרים לו. "אני רק רוצה לשטוף את הידיים"- הוא נכנס למטבח שוטף את הידיים ויוצא מהדירה, לא בלי לקלל אותנו כמובן...
מקרה 2-
האמת היא שאת המקרה השני אני לא כל כך זוכרת. כניראה הדחקתי את זה או משהו כזה...
מקרה 3-
באופן מפתיע זה גם היה יום שישי, 3 שבועות אחרי המקרה הראשון. השעה היא 13:00 ודפיקות בדלת מעירות אותי מהשינה שלי. הפעם בדירה נשארנו עדן, מתן ואני. כל השאר ישנים ואני ניגשת לדלת בהנחה שמעבר לדלת נמצא למעשה בן גרעין שלי ששכח את המפתח או משהו כזה. אני לא יודעת בדיוק מה גרם לי לעשות את זה, אולי אינסטינקט פנימי או משהו כזה (הרי רק קמתי.. לא חשבתי ברור) אבל פתחתי את הדלת לא לגמרי, בצורה כזאת שאני יכולה לראות מי ממולי, וגם לסגור אותה מהר. עמד שם בחור מגודל. "שלום" הוא אומר. "שלום" אני מחזירה. "אפשר לעזור לך?"
"כן."
"מה אתה רוצה?"
"להיכנס."
"אני מצטערת אבל אתה לא יכול." ואני סוגרת את הדלת מהר ונועלת אותה, בהנחה שזאת ההזדמנות היחידה שבה אני אוכל לנסות לסגור את הדלת ולהצליח. הרגשתי את ההתנגדות שלו- הוא ניסה לדחוף את הדלת אבל כניראה בגלל שהפתעתי אותו הצלחתי. חזרתי לחדר שלי וניסיתי לישון. בינתיים הבחור צרח אל הדלת "כלבה!" ו"מי את חושבת שאת?!" אני חושבת שהיה שם גם "מה את חושבת? שזה הבית שלך?!" כשכל זה מלווה בדפיקות רועמות על הדלת ובעיטות. אחרי 5 דקות שהבנתי שאני לא אוכל לחזור לישון הלכתי לצחצח שיניים ונתקלתי בעדן שגם התעורר מהרעש. הסברתי לו מה קרה ואמרתי לו "פשוט תתעלם." בעודי מצחצחת שיניים, פתאום אני קולטת שאותו הבחור נמצא בחלון המטבח שלנו ועדן מדבר איתו, מנסה להסביר לו מה קורה פה בכלל. הבחור מצהיר שלמעשה האחראיים שלנו שלחו אותו כדי לראות אם הכל בסדר איתנו אבל מן הסתם שאנחנו לא מפגרים פתיים. לאור ההצהרה המופרכת, עדן מחליט להתקשר לדורון ולראות מה יש לו להגיד בנושא. אני עדיין בשירותים שומעת את שובל- הבחור המגודל, אומר לדורון בטלפון "אם הם לא רוצים אותי פה אז אני אלך, אני לא אכריח אותם להכניס אותי..." ולאור הארועים שקרו ברבע שעה האחרונה פשוט התפקעתי מצחוק. שובל סגר את הטלפון והמשיך לדבר עם עדן. כשסיימתי עברתי שם ושוב נוצרה אינטרקציה כלשהי בין שובל וביני, שמן הסתם לא העלתה תוצאות טובות. כזכור לי בערך הוא דיבר בנימה מאיימת- אמר משהו בסגנון של "מתישהו תצטרכי לצאת החוצה..!" ואני עניתי לו "שמע, היום יום שישי ואני ממש עייפה.. לא נראה לי שאני אצא בקרוב!" והוא הלך.
כשיצאנו לזרוק את הזבל פתאם קלטנו שעיקמו לנו את המנעול של הגינה. לא הייתה לנוח שום דרך לצאת חוץ מלטפס. אחרי מאמצים שכוללים אבן גדולה ודפיקות כדי לנסות לישר את המנעול, הצלחנו סוףסוף לישר אותו.
מקרה 4-
במקרה הזה אני ישנתי שעה לפני.יום ראשון מעט לפני חצות הגיע שובל לדירה עם חבורתו- 2 ילדים נוספים ושוב, ניסו להיכנס כששאר האנשים לא נותנים להם...
מקרה 5-
יום רביעי בערב. אחרי פעילות פורה במיוחד שהעברנו לינה ואני ב"קפה לנוער" ודרכה גם נקמנו בשלושת החליגנים, חזרנו לדירה מאושרות מהנקמה המתוקה. אף אחד לא נמצא בדירה ולינה ואני מתיישבות במטבח על איזה מאפה של סבתא של עדן. מדסקסות על הא ודא, ואז נכנס עדן. הוא מציין בפנינו שכל שאר הבנים נמצאים בלתת, עוזרים לפרוק מצרכים ושהשלישייה המדוברת עקבה אחריו לדירה. אח"כ עדן חזר ל"לתת" ואנחנו נשארנו בדירה.. בגלל החוסר רצון העז שהיה לנו לנהל כל סוג של אינטראקציה עם השלישייה המדוברת, העדפנו להעמיד פנים שאנחנו לא נמצאות בדירה. נכנסנו לחדר שלי מהר ובשקט כדי שלא ישימו לב אלינו כשבינתיים השלישייה קוראת לנו בשמנו. יותר נכון קוראת לי בשמי וללינה בשם "ניב"! כל מיני משפטים התעופפו באוויר בזמן שלינה ואני שומרות על דממה מוחלטת- משפטים כמו "בקפה אתן מתנהגות כאילו הכל בסדר ופה אתן מתעלמות מאיתנו?!" ו-"אתן רעות! אתן משחקות אותה טובות, אבל אתן בעצם רעות!" משהו כמו 20 דקות אולי הם קראו לנו בחלון בשמנו, וזרקו כל מיני משפטים... פתחו את החלונות המעטים שיש לנו בדירה וירקו אל תוך הסלון, זרקו את הכביסה שלי לתוך הג'יפה שבחצר, ואני יכולה להישבע ששמעתי מים נשפכים אל תוך הדירה. הייתי בפאניקה עצומה..! כל רגע שעובר, כל משפט שהם אומרים, אני תוהה לעצמי אם הם איכשהו הצליחו לעבור את סורגיי הברזל ולהיכנס לדירה, כל רעש קטנטן שלינה עושה מגירוד צבע מהשולחן שבחדר שלי מלחיץ אותי ואני מסמנת לה שלא לעשות את זה- רק שלא ישמעו אותנו. השלישייה כל הזמן מדברים ביניהם אם אנחנו שם או לא. כל כמה זמן אחד מהם זורק "עזוב..! הן לא פה.." ואז השני אומר "אבל לא..! אני ראיתי אותן עומדות פה ממקודם! הן פה.!" והם ממשיכים במשפטים לאוויר.
אחרי 20 דקות בערך, הבנים הגיעו. אחרי 10 דקות שהם מדברים עם השלישייה כדי שילכו מהמקום, כשהם מערבים את דורון בסיפור, ותוהים לעצמם איפה אנחנו נמצאות (הרי עדיין לא יצאנו מהחדר), השלישייה הלכה. ללינה לא היתה שום בעיה לצאת ולהתנהג כרגיל.. אבל לי... אני הייתי סיפור אחר לגמרי.. לקח לי איזה חצי שעה להצליח לצאת מהחדר שלי כי חששתי שמא אולי השלישייה עדיין תגיע.
כל הארוע הזה, או אולי כל סדרת הארועים הזאת הפכה אותי למישהי דיי טראומטית. כל פעם שאני מתחילה לדבר על מה שהיה (להבדיל מלכתוב) אני דיי... מגיעה למקום לא טוב. חרדה קוראים לזה...
ביום השתלמות חי ושגיא הושיבו אותנו והסבירו לנו מה קורה עכשיו עם שובל. מתברר שמה שהוא וחבורתו עשו זה הטרדה מינית. כל העיניין של הצצה לתוך הדירה ופתיחת החלונות... השוטר הקהילתי ודורון הלכו אל שובל והסבירו לו שיש עליו תלונה על הטרדה מינית ואחרי אינספור התחננויות שלו ושל משפחתו לבטל את התלונה, הם הסכימו "להקפיא" את התלונה. כך שאם עוד דבר כזה קורה, התלונה חוזרת, אבל זה לא יקרה היות ומחר אנחנו עוברים לחיפה...
אבל עם כל הכובד של הסיפור, אם להסתכל על הפן המצחיק פה-
אנחנו גרעין... אנחנו אוכלים ביחד, אנחנו שותים ביחד, אנחנו ישנים ביחד, אנחנו מוטרדים מינית ביחד.. חיי קומונת שלמים! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
