הכותבת אומרת את הנושא שארצה לשתף אותכם.

למה בעצם אתגעגע?לחבר'ה?איזה חבר'ה בדיוק.אלה שלא רצו שאחזור אליהם לחבר'ה או אלה שנידו אותי מהם מספר לא מועט של פעמים.?!

איך זה שכל פעם מחדש אני נזכר שהם נידו אותי מהחדר יא אללה,לא עוזבת אותי ההרגשה (למי שלא יודע מוזמן לקרוא פוסטים קודמים..)

הזאת.עכשיו,אחרי  סוג של חשבון נפש סובייקטיבי לגמרי,למרות הכל,אתגעגע לתקופת ביה"ס.

תמיד שמעתי מאנשים זרים או אפילו קרובים שאילו היו חוזרים בזמן זה לתק' התיכון,בהתחלה כשעלתי לכיתה י לא האמנתי ולא הבנתי

איך בכלל אפשר להתגעגע לתק' עמוסה וגדושה לחוצה ומדוכאת שכזו,אך הינה בדיעבד איפשהוא היה כיף.אם ננבור עמוק נמצא אפילו יותר מכיף.

בחלק מהחשבון נפש נזכרתי איך התחננתי בפני "חברים" על מנת שיפנו זמן ויקדישו לי לבלות עימם אחה"צ.

לא שהם כל כך היו עסוקים,סתם מגעלים,בדיעבד אני זוכר שכל כך התחננתי בפני מישהי שרק תועיל בטובה להפגש איתי אחה"צ

כיאלו שהיא באמת היה עסוקה,כשהיא היתה צריכה טובה היא ידעה יפה מאד לפנות זמן "ביומן שלה".

כישבתי ונזכרתי בלי לחשוב פעמים,בלי להחזיק תעצמי,התפרצתי בבכי של דמעות כואבות....לא כיף ההרגשה הזו.

ארר,מה לא נסתי.בימים כשידעתי שאחהצ לא אבלה מול הקופסא הזו(מחשב) זה היה מיני חג עבורי.

הסתכלתי כל 2 דק' ,כמו ילד מתלהב שמחכה למתנה אדירה.הסתכלתי בשעון לראות מתי ה-שעה.

ואוחח,כמה פעמים היו תוכניות מתבטלות,ואוח כמה פעמים היו סיבות אחרות של למה לא בלתי באמת אחהצ כמו שאני רוצה

אתם הקוראים,אל תקחו הכל מובן מאליו.

אצלי לבלות אחהצ עם מישהו זה היה כמו מיני חג.קחו הכל בפרופורציות והשתדלו להעריך ולהודות על כל דבר.