אתמול, כמיטב המסורת אצלינו בחברים, חגגנו את הכריסמס.נפגשנו אצל חברה מדהימה שלי, שאמא שלה טרחה והכינה לנו אוכל מדהים, החברה עצמה קנתה יאמבה שתייה, חברים טרחו להכין חבילה עוברת (שזכיתי בה!) והביאו רוק-בנד שהעסיק את כולם אחרי ששתו מספיק.
לפני המסיבה הייתה לי פרובלמה. בעבר יצאתי למשך חודש עם מישהו מהמעגל הרחוק יותר של החברים. ההוא אמנם לא ממש הוזמן למסיבה כי המארחת והוא היו מסוכסכים, אבל איכשהו הוא מצא את דרכו לאירוע. אציין שהוא ואני נותרנו ביחסים טובים, ובכל זאת הייתי מעדיפה שלא ייפגש עם החבר הנוכחי שלי. למה? כדי שהנוכחי לא יפגוש את הקודם ויראה על מה התפשרתי.
אחרי שניסיתי לתמרן בין המצבים החלטתי שכל המלחמות האלה הן אצלי בראש, ושבושה זה לא משהו שאני רוצה באישיות שלי, אז הבאתי את הנוכחי למרות נוכחות הקודם. למרבה המזל, איך שהנוכחי הגיע הקודם עזב ובכלל לא שמנו לב אליו. אז ההיכרות בין השניים לא קרתה והכל התנהל חלק.
אחרי המסיבה הכייפית חזרתי עם מר בחור הביתה. רק שפעם נוספת הוא הוריד אותי אצלי בבית. ראבק! חודש בלי סקס ושוב הוא מוריד אותי בבית... כמה אפשר לשאת?! אז אזרתי אומץ ואמרתי לו את זה. "למה אתה מוריד אותי בבית?". "את רוצה שנלך אלי?" הוא שאל. עניתי כן והתחלנו לנסוע אליו. למרות שהנסיעה קצרה זה הרגיש לי ארוך מתמיד. אני צריכה לכפות את עצמי על הבחור שאני יוצאת איתו? זה מה שעבר לי בראש בקדחתנות. הגענו אליו ורק רציתי הביתה. לא להיות שם, לא לכפות את עצמי, לא לגרום למי מאיתנו להרגיש שהוא בסיטואציה מאולצת. אבל הרי שאילו שאמרתי שאני רוצה הביתה ברגע שכבר היינו בדרך אליו, אז בכיף אפשר היה לכנות את זה סצנה. אני כאן כדי לייצג את המין הנשי בכבוד, ואני מתנגדת בתוקף לחוסר ההחלטיות בה המין שלי מצטייר. אז לא פעלתי לפי הסטיגמה. הרי שאם היה היפוך תפקידים והבחורה הייתה אומרת לי שהיא רוצה הביתה, כבר באמת שהייתי מתעצבנת.
אז ראינו איזו שטות בטלויזיה, הוא ניסה לנשק והבין שאין ממש עם מי לדבר, לפחות לא בתחום הזה (ולא כי לא רציתי, פשוט כי זה היה מרגיש מאולץ), אז התחלנו לדבר במילים. הסברתי שאני מתוסכלת מהמצב. הוא לקח את כל האחריות לסקס, או החוסר בו, על עצמו. ראיתי שקשה לו לדבר על זה ובחיי שאני מבינה. גם אני שוברת את השיניים כשצריך לדבר על נושאים רגישים. הוא לקח את הזמן ובסוף אמר שהוא מפחד לאהוב אותי. הוא מפחד שנגזרת של זה תהיה תלות וגעגועים. מה שהיה לי להגיד על זה זה שבגילו הייתי מצפה שידע למתן את התלות הזאת.
ובכלל, מה רע בגעגועים? הרי במצב הנוכחי כבר נקשרנו. בשלב הזה אנחנו כבר מתגעגעים. הוא אמר לי כל הזמן שיהיה בסדר. מה יהיה בסדר? אמרתי לו. אני אופטימית לגבי זה ואין לי שום בסיס. הוא הכריז שיותר אני לא אצטרך להיות זו שדוחפת. כל כך קשה לי להיות דוחפת. להיות משהו שאני לא.
החברים שלי התרשמו שהוא מאוד בעניין שלי. מה שהדדי כמובן, וזה גם לא משהו שחששתי לגביו אי פעם. ואחרי השיחה שניהלנו אני אפילו חושבת שהוא אוהב. אז יכול להיות שפשוט קשה לו להגיד את זה בקול? יכול להיות שהוא מפחד לבטא את זה?
כל סימני השאלה האלה בעיתיים משהו.
ניתן לזה זמן. שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
