Don’t dream it’s over

המילים החדשות שלי קופאות על קצה הלשון. אין בי את האומץ לומר או לכתוב אותן בגלוי.

משחק שבירת הסטיריאוטיפים הקטן שלי - הוא רק משחק, אחרי הכל.

אולי אם מישהו היה מתעד איך מתחיל היום שלי.. איך מרגיש היום שלי.

השגרה סוחפת למערבולת של אוטומטיות. מסתבר שקל מאוד להתרגל. לה-כ-ל.

ממזמן, הימים האלה נראים כמו הזיה תלושה מציור סוריאליסטי. קל לאבד בתוכו את המסלול.

אף פעם לא הבנתי כיצד אנשים מגיעים למקומות שונים ממה שתיכננו.. כיצד הם משתנים ללא הרף בלי לשים לב, ושוכחים לעצור ולשאול את עצמם "איך זה קרה?". אני קצת יותר מבינה עכשיו. אבל רציתי להיסחף, זה בסדר. יש בי געגועים לילדה קטנה שהולכת לאיבוד.

אני אכתוב על הכל, אני אכתוב - בשביל לצמצם פערים בין מה שקורה בפועל לבין מה שהמוח שלי הספיק לקלוט ולעבד.

ובינתיים אני רק הולכת סחור סחור. קשה להשתחרר מיד מהרגלים. ואם ישאלו מה הספקתי לעשות היום, אני אענה שחייכתי לשקיעה..