עבודה מעצבנת במורשת
היא מחזירה הכל אלי בחזרה
זה כאילו שהחיים נוקמים בי על זה שדחיתי את העבודות לרגע האחרון
את העבודה הספקתי לעשות אבל העבודה הזאת התחילה את הגרוע מכל שוב
הם שוב רודפים אותי עכשיו
לא משנה לאן אני יפנה, מה אני יעשה אני כל הזמן שומע את הקולות, אני מרגיש את הריח כבר עכשיו, אני רואה את הפנים למרות שלא חשבתי שאני יזכור אותן לאחר שנים רבות כל כך, הם שוב רודפים אותי.
"5 אנשים דרושים בכדי לספר את הסיפור"
"עכשיו יש לכם שמות חדשים, גם אם אתם לא מבינים אותם הם ינחו אותכם בחיים, מעכשיו חייכם ישתנו לפי השמות"
דיי אני לא רוצה לישמוע את זה יותר
אני לא רוצה שזה יעבור עלי שוב
תיסתלכו
לכו כבר
למה אתם עדיין מטרידים אותי?
כמה זמן עבר אבל אתם חוזרים בכל פעם והורסים את כל מה שהצלחתי ליבנות, אני מנסה לישמור על שלווה מאז שהזמן שלכם עבר
אבל אתם כל הזמן חוזרים בכל פעם תוקפים מחדש ובכל פעם חזק יותר, למה? מדוע?
עשית את זה בכוונה נכון?
ו4 בגידות ביום אחד
ביום אחד נעלמת ההית המורה שלי הפיזי והרוחני לימדת אותי את רוב מה שאני יודע אבל אז נעלמת כאילו שלעולם לא ההית
השארת חלק ממך בתוכי החלק הזה מכרסם בי לאט לאט והורג אותי מביפנים בכל פעם חלק קטן אחר ממני, מה אני יגיד לך פשוט דנת אותי למוות קשה
ואתה, ההית החבר הכי טוב שלי פעם ואז באותו היום שהמורה שלי נעלם בגדת בי ותקתע לי סכין בגב, ככה נוהגים בחבר? זה מה שאתה עושה לכל החברים שלך או שאני מיוחד? ההית חייב לעשות את זה נכון? ההית חייב ליתקוף אותי באותו היום? אני יודע שזה בטח היה תחת ההשפעה שלה אבל עדיין יכולת להיתנגד לזה אני יודע את זה, אבל בכל מיקרה בחרת ליתקוף אותי, עד סוף החיים אני ישנא אותך
ואת גם את בגדת בי, שלחת את החבר הכי טוב שלי ליתקוף אותי, את גם כן תקפת אותי, לא שזה הגרוע מכל שקרה יש דברים הרבה יותר גרועים שעשית ועוד הרבה יותר גרועים שאילצת אותנו לעשות, חלק מהדברים האלה איפשהו מודחקים במוחי אבל הן עדיין שם, אם אלה דברים עוד יותר גרועים ממה שאני זוכר אז אני אפילו לא רוצה להיזכר.
ואתה אחרון חביב ההית ממש אח בישבילי אבל אז הוא הפנה אותך נגדי כאילו שביום אחד הוא רצה להרוס את כל החיים שלי, גם אתה פנית נגדי באותו היום, באותו היום הצלקות ניראו הרבה יותר חזקות מאשר בכל שאר הזמן, כן הצלקות רובן כבר נעלמו אבל אלה שבלב תמיד שם ישארו, איך חברים טובים הופכים ישר לאובים הכי גרועים אני לא חושב שאני יוכל להיתגבר על זה מתישהו אבל אותך אני עוד אולי איכשהו יכול להבין.
ושוב את חוזרת את שיחקת בנו, בנשמות שלנו, בחיים שלנו, בכל מה שעשינו, את ההית כמו מלה קטנה אנחנו ההינו הנתינים, העבדים, בובות על חוטים. עשית בנו מה שרצית, הפנת אותנו זה נגד זה, גרמת לנו לעשות מה שלא רצינו ועוד הרבה דברים.
דיי כבר תעזבו אותי בשקט עבר כבר מספיק זמן היתאבלתי על כל מה שהיה כבר מספיק זמן למה אתם שוב חוזרים אלי?
למה אני לא יכול להיות בשקט? או שאני יכול ושוב לא נותנים לי, רק המוות יתן לי שקט ושקט ניצחי אבל את זה לא נותנים לי
ושוב אתה, דימה למה עזבת? בדיוק כשההיתי צריך אותך אז, אבל אחרי זה מצאתי אותך שוב ושוב פעם נעלמת אחרי חצי שנה.
דימה(אחד אחר לא זה שמדובר עליו בטקסט) ואפרים תיסלחו לי, ההיתם בזמן הלא נכון במקום הלא נכון וחברים של האדם הלא נכון ובגלל זה כל הצרות קרו גם לכם
טוב אני לא ירשום יותר מזה
איזה עבודה דפוקה במורשת, איזה ספר טיפשי למה? למה גרמתם לי לעבור את כל זה שוב?
הטקסט הזה בטח לא מובן אבל אולי ורק אולי כמה אנשים יצליחו להבין אותו
כמו למשל: אבי,מקס,אור,אולי מאשה(אני בספק כי סיפרתי לה מפה פחות מדי), אולי לאון(לא זוכר אם סיפרתי לו משהו מפה)
עריכה 21/04/2006
הרגע סיימתי ליכתוב מיכתב אשר ממש משום מה ניראה ממש ככמו מיכתב היתאבדות לאחר שאני יחליט, שאני עומד למות אני יפרסם אותו או לאחר שאני כבר יהייה חשוב לעצמי כמת או במילים אחרות אני יחשיב את עצמי כבר לגמרי למת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
