הלב אומר, המוח מאשר והיד רושמת

אני ניפרדת ממך. כן, מהאהבה הגדולה שלי אלייך. אני, שלא האמנתי שיגיע הרגע הזה, נפרדת ממך, שולחת אותך לחופשי. אולי כי נועדת לחופש, כי אינך יכולה להיות סגורה בכלוב האהבה הוורוד שבניתי לנו.

והלב כואב, והדמעות זולגות ואהבתי אלייך ללא גבולות סוגרת עצמה בתוך פינה קטנה בלב. בכדי לקחת אהבה כה גדולה ולהכניס אותה לפינה כה קטנה בלב דרושה עבודה רבה, זה לא קל, אבל הגיע הזמן.

אני לא יכולה להכריח אותך לאהוב, אני לא יכולה לרדוף בלי סוף ולסבול מטעמה המר של האכזבה. על אף שאני אוהבת אותך, ואוהבת, ואוהבת, עד שנמאס. נמאס לך. אז אני שאינני יכולה להכריח לאהוב, לא ארדוף, כאן אני סוגרת מעגל.

ואני דואגת לך אבל את לא מרשה לי לדאוג, ואני אוהבת אותך אבל את לא מרשה לי לאהוב. ואני לא נועדתי בכדי לאמלל, ברצוני לפזר חיוכים בעולם. והחיוך שלך - הוא הראשון שבהם. וכשאני מחפשת אותך הוא נעלם ואיננו עוד.

אני נועדתי לאהוב. אני מחכה רק לך בזרועות פתוחות שתשובי אליי, ונכווית בכל פעם מחדש. סיפרו לי שהאהבה כואבת, חוויתי זאת פעמים רבות על בשרי, סיפרו לי גם שהאכזבה כואבת - את לימדת אותי זאת. כשאני אמרתי שהעולם ורוד, לחשו "שחור". ואולי היה זה כך כי את הפכת את עולמי לורוד.

וכעת אני נותנת לך ללכת, אני, שכל כך אוהבת אותך, שמתאמצת פעם אחר פעם להשאיר אותך שלי, רק עוד קצת בכל פעם, נותנת לך ללכת.

וכואב לי, כואב לי כל כך, כואב לי שאת לא מבינה. אולי דרושה טיפת אהבה בכדי להבין, ואולי דרושה את כל האהבה שבעולם כדי להבין את האהבה שלי אלייך. אבל בחרת שלא לקבל אותה.

אז כעת, אני סוגרת תקופה יפה, קצת כואבת, קצת עצובה, עם תקווה שיבוא יום ותשובי אליי, תשובי להיות שלי.. ואם בבוא הימים תזכרי עד כמה טוב היה, אני אחכה לך בזרועות פתוחות, רק לך..

תם ולא נישלם...

אוהבת (עד אין קץ ) ושומרת לך פינה בליבי שתכיל את כל אהבתי אלייך...