הלב אומר, המוח מאשר והיד רושמת

דיברו איתי כל כך הרבה על אהבה וכאב,

כאילו אלה שתי מילים ניפרדות.

אמרו לי כל כך הרבה פעמיים שהזמן הוא תרופה והוא יחליש את הכאב וכך, לאטו, הוא יעלם.

והנה, הזמן עובר אך הכאב עדיין נישאר.

לב כואב הוא לב שידע מהי אהבה, הוא לב שאהב פעם בכל כולו, ואני חייבת לתהות,

כל אלה שאמרו לי שהכאב יעבור, כל אלה, האם חוויתם בכלל אהבה?

האם אתם יודעים מהי אותה הרגשה כשהלב מלא כל כך, כשהאושר מציף אותך ואתה מרגיש שלם ומלא כמו שלא הרגשת לעולם?

האם אתם יודעים מהי אותה הרגשה לקום חבוקים בזרעותיו של אותו אדם שגרם ללב להיות כך?

האם אתם יודעים מהי ההרגשה כשלפתע אותו אושר ניגמר והלב ניסדק לאיטו והסדקים הופכים לשברים, ולבסוף הוא מתנפץ?

כי מי שחווה אהבה אמיתית יודע, הכאב לא עובר, הוא רק ננעל בלב ולא נותן לאיש לחדור אליו.

"אם תתעלם מהפצע הוא רק ימשיך להכאיב, אך אם תנגע ותכאיב לפצע הוא יעלם בעצמו"

זכוכיות מתנפצות מאשליה

בחלום אבוד,

האומללות הקרה,

השתיקה המרה

זכרונות ישנים,

על אהבה בלי תנאים,

ואיך עכשיו אפשר לראות פנים

מאחורי מסך עשן חונק

את יודעת יותר טוב משתינו

וגם אני אחייה,

אומנם במסדרון אחר

את צודקת, אולי

אוהבת מידי,

אשאר,

עד שיכאב

ואלך

תהיות נפתרות מפגיעה

באזור גלוי,

הצדקנות הברורה,

האשמה הכבדה

את יודעת יותר טוב משתינו..

וגם אני אשיר,

אומנם למישהו אחר

את צודקת, וודאי

יודעת מידי,

אשבר,

עד שאבין,

ואלך..