הלב אומר, המוח מאשר והיד רושמת

אז... כניראה שהפעם אלו באמת מילים אחרונות.

את מה שהיה צריך להגיד כבר אמרנו...

ואמרנו כל כך הרבה.

מוזר, מוזר לחשוב על זה, להגיד את זה.

שזה באמת ניגמר...

למרות שהפעם אני זאת שהלכתי,

גם הפעם אני זאת שבוכה.

למרות שהבטחת שאתה לא תגרום לי לבכות יותר לעולם...

אבל זה בסדר, אל תרגיש לבד, גם אני הבטחתי לעצמי בדיוק את אותו הדבר...

"ומה עושים עם ההבטחות שכבר הבטחנו...?"

וכל המחשבות האלה... על כל מה שהיה... ועל כל מה שכבר לא יהיה...

והגעגועים האלה...

כמה שאני שונאת את הגעגועים האלה.

במיוחד אלייך, כי אלייך זה הכי קשה.

כי זה אתה. אתה הבן אדם הראשון שהתגעגעתי אליו אי פעם,

אתה הוא זה שלימד אותי מה זה להתגעגע, אתה הוא זה שהכיר לי את הרגש הזה בכלל.

האמת שהחיים שלי היו יכולים להיות יותר יפים בלעדיו...

למען האמת, הרבה יותר יפים.

רק שכחת ללמד אותי מה לעשות עם כל הגעגועים האלה, ואיך עושים שהם יעלמו.

כי להגיד את האמת, קצת קשה איתם... קצת יותר מידי.

וגם איך לאהוב לימדת אותי...

איך לאהוב באמת... איך לאהוב אותך...

ועכשיו כשזה ניגמר, וכשאתה בטח כבר שכחת

אני שוב יושבת פה ומשתגעת,

משתגעת מזה שלא לימדת אותי לשכוח...