המוות רוצה עוד מוות/צ'רלס בוקובסקי

המוות רוצה עוד מוות וקוריו מלאים:

אני זוכר את המוסך של אבי, איך בתור ילד

הייתי מבריש את גוויות הזבובים

מהחלונות שהם חשבו למפלט -

הגוויות הדביקות, המכוערות, הרוטטות שלהם

צווחות כמו כלבים שוטים כנגד הזכוכית

רק כדי להסתחרר ולעופף

באותה שנייה גדולה מהגיהנום ומגן-עדן

אל שולי האדן,

ואז העכביש מהחור המעופש שלו

חשוף ועצבני

תפיחת הגוף המתעגל

תלוי שם

לא ממש יודע

ופתאום יודע-

משהו גורם לו לרדת על אחד מקוריו,

ברשת הרטובה,

לעבר השריון החלש של הזמזום

של הדופק;

רגל-שערה נואשת אחרונה זעה

שם כנגד הזכוכית

שם חיה בשמש

נטווית לבן;

וכמעט כמו אהבה

הסגירה מסביב,

מציצת-העכביש הראשונה והמהוסה:

ממלא את השק שלו

מהדבר הזה שפעם היה חי;

משתופף שם על גבו

שואב את דמו הוודאי

בעוד עולם כמנהגו נוהג

ורקותי צווחות

ואני משליך עליהם את המטאטא

העכביש מטושטש מזעמו העכבישי

עדיין חושב על טרפו

ומנופף רגל שבורה, מופתעת;

הזבוב דומם לגמרי,

גרגיר מלוכלך שנמתח לקש;

אני מנער את הרוצח לחופשי

והוא הולך צולע וזעף

לעבר איזו פינה אפלה

אבל אני מיירט את ההשתרכות שלו

את הזחילה שלו כמו איזה גיבור שבור,

והקשים מוחצים את רגליו

המתנופפות עכשיו

מעל ראשו

ומחפשות

מחפשות את האויב

ואיכשהו בגבורה

גוסס בלי כאב נראה לעין

פשוט זוחל לאחור

חלק חלק

לא משאיר שם כלום

עד שלבסוף שק-הקרביים האדום מתיז

את סודותיו,

ואני רץ כמו ילד

כשחרון האל צעד מאחוריי,

חזרה אל אור השמש הפשוט,

תוהה

בעוד העולם חולף על פני

בחיוך מעוקל

אם עוד מישהו

ראה או חש בפשעי.