איזה מהר עבר לי השבוע.

בימים שלישי-רביעי הייתי במילואים. היה הרבה יותר משעמם ממה שחשבתי. דיברו איתנו על תפקיד השלישות בזמן חירום, מישהו מתכונן להכרזה בספטמבר, או שרק נדמה לי? היומיים האלה היו דחוסים בהרצאות שחזרו על עצמן על מה שאנחנו צריכים לעשות בשעת חירום.

ראיתי שם לא רק את שלישות הגדוד שלי, אלא גם בנות ששירתו איתי בסדיר. נוסטלגיה נעימה. הן עושות מילואים ביחידות אחרות וההדרכה הזאת הייתה גם רלוונטית אליהן. אני לא בקשר איתן לא לעיתים קרובות, ולא לעיתים רחוקות אבל עדיין טוב להתעדכן. חוץ מהבנות הנחמדות ראיתי גם את מי שכיניתי פה הסגמת, שהייתה המפקדת שלי בתחילת הצבא (יש לחזור לשנת 2006 כדי לעמוד על אופייה של הסגמת). בהתחלה אני ראיתי אותה והיא לא ראתה אותי אז לא ראיתי צורך להגיד לה שלום. לא סובלת אותה מאז שעזבתי את המשרד שלה לסרן שהייתה מדהימה מכל הבחינות, העדפתי לראות אותה כמה שפחות וזה תופס גם במילואים. אחרי איזה חצי שעה היא ראתה אותי גם (היא לא קשורה אלינו, היא הייתה בבסיס בלי שום קשר) ואמרה לי שלום ושאלה מה קורה איתי ומה אני עושה בחיים, אז עניתי בנימוס, חייכתי חיוך צבוע, התעניינתי בכאילו במה שהיא עושה עכשיו והלכתי משם. לחזור שוב על זה שאני לא סובלת אותה? היה לי נחמד לא לראות אותה 4 שנים וחצי מקווה שזה יימשך עוד.

מישהו נוסף שכן היה לי נחמד לראות זה חייל מילואים שהיה אצלנו המון במשרד. נראה לי שזה היה ממש בתחילת השירות שלי וזכרתי אותו לטובה. הייתי בשוק שהוא זכר אותי שכשהוא אמר לי שלום מרחוק הסתכלתי אחורה כדי לראות למי הוא אומר שלום, עשיתי את הפאדיחה שלי.

חוץ מכל ההרצאות המשעממות שהיו לנו, היו גם רגעים מצחיקים מאוד עם החבר'ה בגדוד (אין לי דרך אחרת לקרוא להם, הם חבר'ה). בלעדיהם היה הרבה יותר משעמם. אני עדיין הבת היחידה שמשרתת בגדוד ודווקא מאוד נעים לי עם הגברים שבגדוד. לפעמים הרבה יותר כיף מסביבה של בנות. אם יש משהו שגיליתי בצבא שאני מסתדרת עם בנים בקטע הידידותי הרבה יותר טוב מבנות. כאילו אני מרגישה הרבה יותר פתוחה כשאני בסביבה של בנים. עם בנות אני יותר מתוחה. אגב, הפתיע אותי שהרגשתי ממש בנוח לספר למפקד שלי במילואים שהפסקתי ללמוד כשהוא שאל אותי מה עם הלימודים. כנראה שזה באמת שזה גם עניין של מי שיש לו רקע ויודע פחות או יותר מה עברתי בחיי האקדמיים הקצרים אני מספרת לו. ויש גם אלמנט של לספר למי שלא ישפוט אותי. המפקד שלי לא ישפוט אותי כי מעניין אותו אם אני לומדת אמנם גם בתור בנאדם שמתעניין באדם אחר שהוא מכיר, אבל בעיקר כדי לדעת מה קורה עם מצבת כוח האדם שלו במילואים הבאים, אז אין כאן עניין של שיפוט. ההורים שלי לעומת זאת מכירים אותי כל החיים ויש להם תדמית מסוימת עליי שאני מרגישה כל הזמן, אז אני מפחדת לאכזב אותם והם בהכרח ישפטו אותי על זה שלא הצלחתי.

לעניין אחר, ביום הראשון למילואים היה לי טרמפ עם אחד המילואימניקים ממש עד הכביש שסמוך לבית שלי. הוא לא היה חייב לעשות את זה, אבל הוא עשה סיבוב במיוחד בשבילי. לקח לי רבע שעה בערך להגיע הביתה. לעומת זאת ביום השני, לא היה לי טרמפ הביתה ורוצים לדעת כמה זמן לקח לי? יותר משעתיים נסיעה!!!! הנה מצבה של התחבורה הציבורית הנהדרת שלנו. אין חשיבה על איפה יש פקק ואיפה אין פקק ואיפה כדאי לעבור ואיפה לא. רק יוצרים אוטובוסים שיעברו בכל פקק אפשרי בגוש דן. הנסיעה הייתה לי ממש לא נוחה, גם אם בדרך כלל אני מרגישה בנוח- הפעם זה היה ממש לא נעים. גם הייתי צמאה ולא היו עליי מים, וגם נראה לי שמשהו בטוסט שאכלתי בצהריים היה מקולקל. בקיצור, כמהתי להגיע הביתה. רק אני עולה על מדים אני פתאום מרגישה כזה לחץ בית. מעניין עם מישהו חקר את זה פעם: למה חיילים מרגישים יותר לחץ בית מהאחרים. אני בטוחה שיש כמה סיבות רגשיות שמסבירות את זה.

בעבודה נחמד לי בינתיים. הפסדתי חומר ביומיים האלה בקורס ועכשיו אני צריכה להשלים את זה כך ש"הבאתי את העבודה הביתה". בחיים לא חשבתי שהתחום הזה כל כך מורכב, אבל יש המון פרטים ופרטי פרטים שצריך לדעת, המון תפעול של תוכנות מחשב וכמובן המון מיומנויות שירות שיש בכל שירות לקוחות. אני חוזרת עייפה ממש בכל ערב. אם יש משהו טוב בזה, אז זה לפחות זה זה שאני הולכת לישון מוקדם כל ערב- בערך ב-22:30 וקמה מוקדם כל בוקר- 5:45. זה משנה את איך שכל היום נראה. נותן לי כמה שעות נעימות בבוקר בלי חום ולחות.

אל תשכחו לנעול מקשים בפלאפון,

בובי