אתם מכירים את זה שאתם מתארים לעצמכם משהו אחד ואז בסופו של תהליך יוצא משהו אחר לגמרי? אז אותו דבר עם העבודה שהייתה לי להגשה- הסיפור שהייתי צריכה לכתוב.

היה לי מאוד קשה במהלך כל החופשה הזאת להתחיל לכתוב משהו. היו לי כמה רעיונות אבל אף אחד מהרעיונות האלה לא הבשיל למשהו שלם. במשך כל השבוע כתבתי קטעים, מחקתי קטעים, הוספתי עוד קטעים ומחקתי עוד. גם אם זה לפני יום עבודה וגם אם אחרי יום עבודה. היה לי גם יום חופש שאת רובו ניצלתי לכתיבה. ובסופו של דבר יצא איזשהו מוצר מוגמר. לא משהו שהולך לזכות אותי בפרס נובל לספרות, אבל לפחות משהו שאפשר לקרוא בו התחלה של פוטנציאל ולא משהו שצריך לשים לפניו אזהרה: "הכותבת היא עילגת".  בקיצור, באמת השקעתי.

ביום רביעי גם היה לי חופש והייתי באמצע כתיבת הסיפור. השקעתי כל היום הזה בכתיבה. (טוב, כמעט כל היום. היו לי קצת הפרעות מבחוץ). ובסופו של דבר סיימתי. פספסתי מסיבת מוקד כי הייתי צריכה לסיים לכתוב (למרות שאם הייתי משתדלת יותר הייתי הולכת גם למסיבה. כנראה שלא רציתי את זה מספיק). ובסוף היום כבר היה לי הסיפור. התכוונתי להדפיס אותו יום למחרת ואז להגיע לשיעור בערב ולהגיש, ויהיה הציון אשר יהיה- אני עשיתי את הטוב ביותר שיכולתי. אי אפשר להגיד שהייתי לחוצה בגלל העבודה הזאת, אבל גם לא ממש הייתי שאננה וכן השקעתי בזה.

מאוד שמחתי לראות את האנשים בכיתה אחרי חופשת הסמסטר הארוכה. הגעתי רבע שעה בערך לפני תחילת השיעור. היו שם עוד חמישה אנשים חוץ ממני "כתבת משהו?" שאלה אותי אחת הבנות. אני די התפלאתי מהשאלה. חשבתי לעצמי שמה זאת אומרת אם כתבתי משהו, יש לי בחירה? מסתבר שהם דיברו על זה ביניהם לפני כן ואף אחד מהם לא הצליח לכתוב כלום. עברתי אחד אחד ליתר בטחון לוודא את מה ששומעות אוזניי, ואף אחד לא כתב כלום!!! עוד מישהי נכנסה וסיפרה על מה שהיא עשתה בחופש, אבל לכתוב סיפור להגשה? לא! היא לא עשתה את זה. עוד מישהו נכנס ואמר שהוא כתב פסקה פה, פסקה שם אבל זה לא התגבש לסיפור אמיתי. ככה נכנסו עוד כמה אנשים וכל אחד עם אותה תשובה. רק עוד מישהי אחת הצליחה לכתוב והפלא ופלא, היא לא הביאה את זה, כי היא שונאת את מה שהיא כתבה!

הבטתי על הדפים שלי במבוכה. כמה חששתי שאני לא אספיק, כמה חששתי לצאת עילגת, כמה דאגתי לגודל של הפונטים, כמה דאגתי במהלך כל הדרך מהעבודה הביתה שהדפים שהדפסתי לא יתקמטו. ובסוף אף אחד לא הביא את הסיפור שלו?

גם ה"מורה" (במרכאות, כי אין לי מושג איך להגדיר אותה. כי היא לא מורה, היא לא מרצה, היא לא מדריכה, היא סופרת שבאה לתת לנו מעט ידע מנסיונה) לא התייחסה לזה כל כך ברצינות. היא עשתה סבב וביקשה שאנשים יקריאו לה קטעים ממה שכתבו וכשהיא גילתה שאף אחד לא כתב היא לקחה את זה בכל כך אדישות שאני בעצמי רציתי לנער אותה. "טוב, זה מובן שאף אחד לא הצליח לכתוב. לפעמים כשיש תקופות ארוכות של חופש, אז לא ממש מרוכזים". אני שמחה שהצלחתי לכתוב בסופו של דבר, גם אם לא יצא כל כך טוב, אבל קצת ביאס אותי שעשיתי את זה סתם. אם אני יוצאת בערך הכי פרפקציוניסטית בקבוצה, סימן שמשהו באמת דפוק עם הקבוצה.

ודיברנו על המסיבה הזאת שהייתה מהעבודה שלא הלכתי אליה. את האמת, שהסיפור שהיה לי להגיש היה תירוץ עלוב ללמה לא הלכתי. בדיעבד זה ממש דפוק, כי לא הייתה לי סיבה אמיתית לא ללכת, אבל הרגשתי כמו בכל פעם שיש אירועים חברתיים שאני צריכה ללכת אליהם. אני רואה את זה יותר בתור מטלה. אני לא רואה באירועים חברתיים את הסביבה הטבעית שלי ומעדיפה להישאר בבית. זו לא הפעם הראשונה שאני נשארת בבית כשיש אירועים כאלה ובפעמים שאני כן הולכת אז זה אחרי שכנועים עצמיים ארוכים או כי אני חייבת (כמו באירועים משפחתיים) או כי לא נעים לי (כנ"ל אירועים משפחתיים). תמיד יש לי את החשש שאני אצליח להרוס ולפדח את עצמי, אז אני נשארת בתוך הקונכיה שלי. אני יודעת שאני מפספסת המון. מה, כל החיים שלי אני אהיה רק במקומות שאני חייבת להיות בהם כמו עבודה ולימודים? ואיך אני בכלל אמצא ככה בחור אם אני לא מוכנה לצאת לשום מקום? כל יום כמעט מכה בי המחשבה שאני עוד מעט בת 25. זה לא הכי מבוגר בעולם (בגלל שהרבה מהנציגים במוקד הרבה יותר צעירים הזמינו אותי עוד כמה בנות בערך בגילי להצטרף למועדון הגריאטרי שהן מקימות), אבל כבר צריך להיות לי איזשהו כיוון בחיים. אני צריכה לפחות לזרום עם החיים בשביל להגיע לאנשהו. אני לא רוצה לגלות יום אחד שאני שהקדשתי את החיים שלי רק לעבודה וללימודים.

ובעקבות הנושא החם. יחסים בין בלוגרים. יש לי מערכת יחסים ארוכה ארוכה עם אנשים בישראבלוג. כבר שבע שנים שאני כאן מנהלת יחסים צמודים עם המגיבים, חלקכם צורפתם לפייסבוק שלי וחלק מהאנשים גם הכירו אותי פנים מול פנים, ככה שאני כבר מזמן לא אנונימית כאן. יש משהו מאוד מיוחד בתקשורת הזאת. אני קוראת בהרבה בלוגים, גם אם לרוב אני לא מגיבה. רק בגלל מערכת היחסים הזאת התאהבתי בבלוגים וכיף לי להיות כאן בכל פעם מחדש.

אז זהו להיום,

בובי