כמה דברים קרו השבוע.

דבר ראשון, המנהלת שלי בעבודה ילדה בשעה טובה. כבר כמה ימים לפני הלידה היא לא הגיעה ובסופו של דבר זה קרה, כצפוי. בזמן האחרון אני מרגישה קצת שונה במוקד כאילו האווירה השתנתה, כאילו אני כבר לא באותו מקום. כן, היה שינוי הדרגתי במוקד מבחינה מקצועית, אבל אפשר לעבור כל שינוי אם יש לך את האנשים הנכונים לצידך. את כל השינויים עברנו עם המנהלת שלנו וגם אם לא היינו הכי מגובשים, היינו מגובשים במידה מסוימת ועכשיו כשהיא כבר לא במוקד, כל אחד מסתגר בפינה שלו וכבר יותר קשה להגיע אחד לשני. יש אנשים שאני מדברת איתם באופן קבוע בעבודה אבל עדיין יש פחות ופחות הרגשה צוותית כמו שהייתה במוקד. כאילו כולם מגיעים רק בשביל לעשות את שעות העבודה שלהם ולא יותר מזה. זה נותן הרגשה של לעבוד מול מכונות, פחות מול בני אדם. אני מקווה שהמנהלת החדשה שתגיע בעוד שבוע (אנחנו עם מנהל זמני- לא בדיוק המתכון לגיבוש) תצליח לגבש אותנו.

עוד שינוי שקרה לאחרונה זה שבעבודה באמת מצפים מאיתנו להיות מכונות. בדרך כלל בין שיחה לשיחה בעבודה אנחנו לוקחים את הזמן בשביל לתעד בתיקים מה שדיברנו עם הלקוח- זה נקרא "זמן ניירת". יש תיקים פשוטים שזה לא לוקח הרבה זמן ויש תיקים יותר מורכבים שזה לוקח יותר זמן. הממוצע עומד בערך על 30 שניות בין שיחה לשיחה. כאשר המקצועיים יותר עומדים על פחות, 20 שניות בערך (לא אני). מה שהודיעו לנו שלשום שחדל ניירת, מעכשיו מה שנותנים לנו זה 7 שניות ונכנסת שיחה באופן אוטומטי. כמות התרעומת שהייתה בחדר לא ניתנת לתיאור. ב-7 שניות בקושי מספיקים לנשום בין שיחה לשיחה, וזה יכול לפגוע גם בשירות. בקיצור, הולך להיות לא קל להסתגל לזה, אבל זה לא שיש לנו יותר מדי ברירה, אחרי שהם הציגו את התוכנית המהפכנית שלהם, הם לא יתקפלו- לא משנה כמה נמחה.

היום החלטתי לעשות לעצמי יום חופש והודעתי שאני חולה. זה נכון. חולת נפש אמנם, זה גם נחשב חולה. תקשיבו, המערכת החיסונית שלי זו בעיה רצינית. אני אף פעם לא חולה. שנים שלא היה לי חום רציני שהשבית אותי- אני חושבת שמאז התיכון. פעם בשנה אני משתעלת קצת בחורף, אבל לא יותר מזה איך בן אדם יכול להוציא ככה ימי מחלה? אז אני נאלצת לשקר. אתם מבינים? אין לי ברירה. פעם שעברה שעשיתי את זה היה בערך לפני 5 חודשים, ככה שעבר זמן סביר מאז הפעם האחרונה.

השבוע איזה רכב מסחרי שהחליט לעשות רוורס ליטף לי את היד. מה, הם לא מסתכלים דרך המראות לפני שהם נוסעים אחורה? לא קרה לי כלום, אבל זהירות! שמעתי שקשה לחבר עצמות אחת לשניה אחרי דריסה.

עוד בתחום התעבורה. אתמול חזרתי מהעבודה עם נהג אוטובוס בהתלמדות. לא מובן לי העניין הזה. בכל שנותיי כנוסעת בתחבורה הציבורית לא נתקלתי בנהג שיש מישהו שעומד לידו ומלמד אותו את הדרך. מילא זה שהוא אמר לו באיזה תחנות הוא צריך לעצור. יש הרבה נהגים חדשים שלא יודעים את הדרך, אבל הוא אמר לו באיזה נתיבים לנסוע והיו כמה פעמים שהוא אמר לו "ברקס" וכו'. חששתי לחיי. עמדנו שלוש דקות שלמות בתחנה שבה עליתי כי הנהג הסתבך עם עודף ממאה שקל ושמענו הרצאה מהחונך על למה לנהג אין חובה מבחינה חוקית לקבל שטר של מאה על נסיעה בודדת. הזוי ומשעשע.

אתמול איזה לקוח אחד מאוד מתווכח, דיבר איתי במשך 20 דקות. הבנתי את המצוקה שלו, באמת. אנשים נהיים רגישים שמדובר בכסף שלהם. בכל מקרה, בהתחלה הייתי קצת שלילית איתו, אבל אחרי זה התרככתי וזה עזר, הוא הפסיק להתווכח איתי ואמר שינסה את מה שהצעתי לו לעשות. אחרי זה במקרה מבין כל הנציגים הוא הגיע אליי שוב, אחרי שהצצתי בתיעוד ראיתי שדיברתי איתו וכמובן שזכרתי אותו. חשבתי שהוא בא להמשיך להתווכח אבל הוא אמר שהוא עשה את מה שהצעתי לו ואמר לי: "את צדקת. תודה". זה חימם לי את הלב כי אם היינו הולכים בדרך שהוא התעקש עליה זה היה שורף סתם חודש ומעכב את הטיפול. אז קודם כל, הצלחתי לעזור לו ודבר שני, הוכחתי לעוד בן אדם בעולם שאני תמיד, אבל תמיד צודקת.

בובי