קודם כל, תודה על כל הברכות בפוסט הקודם (כן, זה היה מזמן. אני יודעת). חיממתם לי את הלב. קיבלתי גם עשרות ברכות בפייסבוק וכולם מאחלים לי טוב. כנראה שבכל זאת משהו עובד כמו שצריך אצלי.

היה לי שבוע ארוך. רציתי לעבוד יותר משמרות וקיבלתי 6 משמרות לתפארת. אני יודעת שאני נשמעת מפונקת, אבל אחרי המשמרת של שישי הרגשתי שאני רוצה לפרוש לגמלאות. התרגלתי כל כך ליום חופש באמצע השבוע, או לזה שלא הייתי משובצת בשישי. פתאום לעבוד כל יום? איך יש אנשים שעושים את זה?

לא זוכרת אם זה היה השבוע או בשבוע שעבר אבל עשיתי טעות בעבודה שעלתה לי בדמעות ויסורי מצפון. התעקשתי על משהו שלא הייתי צריכה להתעקש ויצא שפגעתי בלקוח. אני לא רוצה לפרט, אבל רק אחרי מעשה הבנתי את החומרה של המעשים שלי. אז בכיתי באמצע שיחה (גם בשיחות היותר קשות בדר"כ הדמעות יוצאות רק אחרי) ואחרי זה אספתי את עצמי והתנצלתי, אבל זה לא עושה רושם שקיבלו את ההתנצלות שלי בצד השני. זה גרם לי להבין שלפעמים בעבודה הזאת רוב הפעולות שאנחנו עושים הן אוטומטיות. אחרי מאות שיחות כל שבוע זה הגיוני שיהיו פעולות שנעשה באופן אוטומטי, כולל יחס לאנשים. וזה לימד אותי להתנהג קצת יותר ברגישות, לא להסיק מסקנות מיד, ולנסות להבין מי הבן- אדם שבצד השני של הטלפון.

השבוע גם יצא לי לחשוב הרבה על מוות. בתחילת השבוע נשלח לנו מייל בעבודה על מישהו שמת באופן פתאומי מדום לב, בסוף השבוע התקשרו לאמא שלי ואמרו לה שהקשישה שהיא מטפלת בה מתה גם היא מדום לב. בבוקר אמא שלי הייתה אצלה כרגיל, עשתה לה קניות, ניקתה לה את הבית, דיברה איתה ופתאום בערב היא איננה עוד. כזה מהר אנחנו יכולים להיעלם! שניה אחת אנחנו פה, שניה אחרי זה אנחנו כבר בעולם שכולו טוב. הייתי רוצה לנצל את החיים האלה יותר, לעשות דברים שאני לא מעזה לעשות. אבל גם נמאס לי להילחם מצד שני באופי שלי. אני רוצה להיות שלמה עם מי שאני- גם אם זה אומר שמי שאני הייתה מעדיפה לישון מאשר להיות בעוד מסיבה. אז מי אני מעדיפה להיות באמת? עדיין אין לי מושג.

הסטודנטים התחילו את תקופת המבחנים שלהם, וקצת חורה לי שאני לא שם. זו הייתה אמורה להיות תקופת המבחנים האחרונה שלי לתואר הראשון אם הייתי ממשיכה. יכולתי להיות עוד חודשיים מעכשיו בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך ובמקום זה אני חוזרת לנקודת ההתחלה לשלוש שנים נוספות באקדמיה, בתקווה שהפעם אני אצא עם תואר. שנה אחרי שעזבתי את התואר וחזרתי הביתה, ההורים שלי עדיין לא יודעים שאני לא לומדת פסיכולוגיה (!!!!) ברור לי שזה לא יכול להמשך יותר מדי, אבל אני ממש פוחדת לאכזב. אני כבר יודעת שישאלו למה עזבתי, ויגידו שכמה חבל שלא המשכתי עם זה. אני יודעת שזה ממש מטומטם, אבל אני לא רוצה לאכזב אותם. מאז שאני קטנה הטייפ-קאסט שלי היה הבת החרשנית והחכמה שמשקיעה בלימודים, מוציאה ציונים טובים, כזו שלא צריכים ללכת לאסיפות הורים כי גם ככה הכל בסדר. פתאום אני נכשלת, אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, אני מושכת את התואר הראשון נצח נצחים ופתאום מתחילה ללמוד משהו אחר לגמרי שאפילו לא הולך לתת לי מקצוע. בקיצור, אתם מבינים למה זה כל כך קשה לי לספר להם?

בשבוע הקרוב אנחנו עומדים בפני שני שינויים נוספים בעבודה. בעשרה חודשים שאני שם כל כך הרבה שינויים הספיקו לקרות. ונדמה שלכל השינויים אנחנו בסופו של דבר מסתגלים. נפלאות האנושות.

שיהיה שבוע מקסים ומעונן חלקית,

בובי