שלום ידידיי.
אני חושבת שהבנתי למה אני לא
כותבת כמו פעם. פעם לפוסטים שלי היו בשר, היו מעורבים גם רגשות, כעסים, שמחות
קטנות ורחמנא ליצלן- אהבות. עכשיו לעומת זאת, הפוסטים מלווים באדישות כזו מנומנמת
ויש לי הרגשה כאילו אני עוצרת את עצמי מלכתוב הרבה דברים שפעם הייתי כותבת בלי
בעיה. אז זה הפך למקום שאני רושמת בו רשימות מכולת. אין כבר סיפורים שאפשר לרוץ
לספר לכם. מה אני כבר אספר? שהחודש עמדתי ביעד שלי במכירות סוף סוף וזה מוריד קצת
את הבוסית מהגב שלי? זה בקושי מעניין אותי, אז למה שזה יעניין אתכם... אז בינתיים
אני אמשיך במתכונת הזו של לכתוב פעם בשבועיים, עד שתבוא המוזה.
בשבוע שעבר היה לנו יום כיף
מהעבודה. היינו בנחשונית. למרות שלא נכנסתי למים, דווקא נהניתי רק מהשהייה שם. אני
עובדת בסביבה של חולי נפש, כך מסתבר. הם התחילו לזרוק אנשים למים, גם אם אין להם
בגדי ים. כמעט מסמרתי את עצמי לכיסא כי באמת שאין להם אלוהים, ואני לא הורדתי
שערות ברגליים, איך אני אמורה להתייבש אם זורקים אותי למים? לחשוף את יערות
האמזונס? בסופו של דבר, לא זרקו אותי למים. תחתונים רטובים זה לא נעים. הייתי בשמש
כמה דקות ותפסתי צבע כמו שלא תפסתי כל הקיץ. סוף סוף אני לא נראית כמו אשכנזי זוהר
בחושך. גם קצת צבע לפנים לא מזיק. חזרתי הביתה והיה לי טרמפ לתל אביב. או יותר
נכון לפרברי תל אביב הנקראים בפי העם תחנה מרכזית חדשה. זה המקום הכי מוזנח בארץ.
אני שניחנתי ברפלקס הקאה רגיש במיוחד לא יכולתי לעצור את עצמי בפני הריחות וכמעט
הקאתי שם. גועל נפש של ממש. כאילו לקחו אסלה ורוקנו את כל תוכנה לתוך האזור.
שלישי, ערב יום כיפור. הייתי
בעבודה. היינו אמורים לסיים ב-11 אבל מישהו שם שכח לסגור את הקווים בדיוק בערב יום
כיפור. ככה שיצא שהתקשרו עוד ועוד לקוחות והם לא סוגרים את הקו. מה עובר עליהם?
אנשים רוצים ללכת הביתה. דווקא היום לעכב? עוברות הדקות וכל דקה נראית כמו נצח.
תנו ללכת הביתה! הבעיה היא שאם אני מפספסת אוטובוס, אני עלולה לפספס גם את
האוטובוס השני. ככה שאפילו מאיחור של 10 דקות אני יכולה להיגרר בדרכים 40 דקות
נוספות. בסוף אמרתי למנהלת שלי שאני צריכה ללכת ועפתי משם כמה שיותר מהר. משיחות
ששמעתי אתמול טוב שעפתי משם כמה שיותר מהר, כי הם נגררו עם זה עוד הרבה זמן.
אחרי שהגעתי הביתה באותו יום אמא
שלי אמרה לי שאחותי עשתה תאונה עם הרכב. זקן אחד קפץ לה לכביש בפתאומיות והיא פגעה
בו. למזלו ולמזלה היא נסעה לאט והפגיעה לא הייתה כל כך חמורה. הוא נפל על הכביש,
לקחו אותו לבדיקות. אחותי הייתה נסערת בהתחלה, אבל חוץ מזה לא קרה שום דבר חמור.
אחרי היא נתנה פרטים למשטרה שהגיעה לשם היא ובעלה נסעו לבקר את הזקן בבית חולים.
הוא היה בסדר. מסתבר שהוא לא שומע טוב כל כך, גם לא רואה טוב כל כך והוא היה
מבולבל ואמר שהוא היה בטוח שהוא עובר במעבר חציה. בקיצור, למזלנו זה לא נגמר רע.
יום כיפור היה רגוע. אני לא
מאמינה שצריך לצום בשביל לכפר על חטאים, אבל עדיין אני לא יכולה שלא לצום בבית כי
אז יסתכלו עליי בעין עקומה. אז כשהייתי בחדר שתיתי כמה שיכולתי, הייתי עם הגלאקסי
שלי שהעביר לי את הזמן וגם קראתי ספר בשעות האור. בהרבה מובנים זה לא הרגיש כמו
יום כיפור. ביום כיפור הזה הבנתי עד כמה כל העולם הוירטואלי עושה לי רעש בתוך
הראש. פייסבוק, טוויטר, בלוג. זרם העדכונים הזה לא מאפשר שניה של שקט ובזמן שהייתי
מנותקת ומחוברת לסירוגין פתאום הבנתי מחדש מה זה שקט אמיתי. פשוט לשבת במרפסת ולא
משנה כמה צרחות של ילדים יש, להתחבר לשקט הפנימי. זה שמסתתר מאחורי כל המדיה
הוירטואלית. מצד שני, יש את הרצון להישאר מחוברת תמיד. חס וחלילה לא לפספס איזה
מימ שרץ ברשת. לא לפספס אף לייק שיכולתי לעשות, לקבל עוד איזה ליטוף לאגו שאנשים
שלא היו מפנים מבט לכיוונך ברחוב, קוראים אותך ואוהבים. איפה הימים הפשוטים שהייתי
קוראת רק הודעות באייסיקיו ואת מרגי. אגב מרגי, אתם חושבים שהיא בטוויטר?
יום חמישי אחרי
ה"צום" כמובן שבבוקר הרגשתי סחרחורת, אבל בכל זאת הגעתי לעבודה. כאילו
שיש לי ברירה. זה היה יום שנמתח כמו מסטיק. כאילו השעון נתקע על השעה 10 ולא זז
משם!!! אני מקבלת שיחה אחרי שיחה, אני מצפה שהזמן יעבור וכלום. אפילו נדמה
שהמחוגים, לו השעון לא היה דיגיטלי, זזו אחורה. בסופו של דבר בגלל שמישהי הייתה
צריכה להישאר שעתיים נוספות בגלל אילוצים שהיו לה, היא לקחה לי את השעתיים
האחרונות של המשמרת ואני יצאתי מוקדם יותר. אני לא רואה איך הייתי שורדת את
השעתיים האלה.
אתם יודעים שמשלוחים של סושי לא
מגיעים ליפו? אני מבינה שהערסים של יפו הם לא ממש קהל היעד, אבל אתם ממילא מכינים
סושי. אפילו תוסיפו עוד לדמי המשלוח, אבל לא להציע משלוחים בכלל? לא משנה כמה
חיפשתי נדחיתי בבושת פנים. בסופו של דבר מצאתי מקום שכן עושה משלוחי סושי ליפו.
הסושי לא היה איכותי בכלל, לא ממש טעים והוא התפרק לי בידיים. טוב שלא שמו לי את
המרכיבים בנפרד במגשית עם הוראות הרכב בעצמך. סושיות יקרות, ואני מתכוונת בעיקר
לג'פניקה. יש לכם סניף בבת ים. זה בדיוק 5 דקות נסיעה על קטנוע ליפו. תעשו
משלוחים!!!
החלטה: אם אני לא אהיה אמיצה,
לפחות אחשוף את הפחדנות שלי בריש גלי, אולי אנשים יצחקו עליי ואני אתעשת. היום
הייתי אמורה לצאת עם מישהו (לא ברור לי בכלל אם זה דייט או פגישה ידידותית) והברזתי
לו ברגע האחרון בגלל רגעים של חוסר בטחון, אפילו שיקרתי לו ואמרתי לו שאני עובדת
היום בשביל לדחות את הפגישה. דווקא איש נחמד, כבר דיברתי איתו בטלפון כמה פעמים,
שזה בשביל אחת כמוני הישג בל יתואר. (כן, אני יודעת, אני עובדת בשירות לקוחות, אני
אמורה להיות מתורגלת בלדבר בטלפון עם זרים. אבל הבעיה בשיחות עם בחורים שהם לא
מבקשים ממני לשלוח להם פירוט של אשראי, אני צריכה להיות מעניינת). אני לפעמים
משתגעת מעצמי. לא יצאתי עם מישהו כבר נצח נצחים, שאני אפילו כבר לא זוכרת מי זה
היה או מתי זה היה. שלא נדבר על מגע פיזי. אנשים שמתחככים בי בטעות בצפיפות של
האוטובוס נראים לי פתאום פתרון מעולה למחסור הזה במגע.
אגב, הנשיקה הראשונה-השניה
שלי הייתה אתמול לפני 5 שנים. הנשיקה הראשונה-הראשונה שלי הייתה בגיל 15, אבל היא
הייתה מגעילה ברמה של להעביר את נטייתי המינית לברווזים. אז הנשיקה הראשונה-השניה
היא זו שנחשבת. רומנטית, על חוף הים, עם שיר שקט ברקע. אני חייבת להודות שאני רוצה
להיזכר שוב בתחושה הזו על השפתיים. ובעיקר בתחושה הזו על הלב. כאן תמה פינת הפחד.
סביר להניח שנחזור עם פינות נוספות, פחדים חדשים.
אחזור למחילה שלי,
בובי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
