חמש וחצי בבוקר והיא צועקת כמו משוגעת על הכלבה בטענה שהיא מרעישה. בינתיים מי שמרעישה זו היא. להזכירכם, צעקות בחמש וחצי בבוקר. כאילו היא הבנאדם היחידי בבית שאסור להעיר. הצעקות שלה מחזירות אותי אחורה שבה אני הייתי מושא הצעקות והמילים הקשות. והבנתי שאפשר לסלוח, אבל כנראה שאני לעולם לא אשכח. נהייתי עצובה והתחלתי להיזכר ולבכות.

איך פחדתי ועדיין פוחדת מהצל של עצמי, איך שאני מפחדת מהביקורת שלה שמגיעה בלי הפסקה (אתמול היא אמרה לי שגדל לי אבוב מסביב למותניים) איך בגלל זה אני נמנעת מקשרים חברתיים שעלולים להתרחש על ידה, בדיוק כמו שבעבר כמעט לא הבאתי חברות הביתה. אגב, גם קשרים רומנטיים נכללים בכל אותם קשרים חברתיים. אין כאלה, כי בין היתר הם יצטרכו להכיר אותה ומי יודע מה היא תעשה. אני לא יכולה לסמוך עליה שהיא השתנתה. השינוי שלה הוא רק כלפי חוץ. בפנים יש את אותה מכשפה שהייתה מרביצה וצועקת.

עד עכשיו האוכל היה המפלט שלי. כשהיא לא רואה יכולתי לאכול כל מה שאני רוצה ובאיזו כמות שאני רוצה מבלי שהיא תגיד לי שאסור. אז במקום לאכול בגלוי, התחלתי לאכול בסתר ומאז אני בסחרחרת כזו כבר בערך 13 שנה. בהתחלה בלי להבין, ואחרי זה להבין את הסיבות שמביאות אותי לאכול, להלקות את עצמי על כך ולהמשיך לאכול בכל זאת. בכל זאת, נוצרה תלות או התמכרות. עכשיו אני קולטת עוד משהו. כשגרתי בבאר שבע רחוק מהבית של ההורים הצלחתי להפסיק עם האכילה הכפייתית ובחודשים שלפני החזרה כשכבר היה די ברור לי שאני חוזרת הביתה, התחלתי עם האוכל מחדש. כאילו הרגשתי שכאן מסתיים החופש שלי.

אני חייבת לשכור דירה משל עצמי.

בובי