לפני כמעט חודש נפגשנו בפעם הראשונה. לא באתי לדייט הזה עם יותר מדי ציפיות אחרי האכזבה שהייתה לי לפני כן, אבל מהשיחות איתו לפחות הצלחתי להבין פחות או יותר עם מי אני נפגשת, והייתה לי הרגשה שלא יהיה נורא.

השיחה זרמה לאורך כל הדייט הראשון. הוא דיבר ושיתף ולא הרגשתי שהוא עושה לי טובה שהוא מדבר. הייתה שיחה ממש מעניינת, אבל כבר למדתי שגם אם הדייט הולך מצוין, יש סיכוי סביר שזה לא ימשיך הלאה. הוא אמר שיהיה בקשר. טוב, נו אז אמר. אז הוא אמר שהוא רוצה להיפגש שוב. את זה הרבה אמרו ואחרי זה נעלמו. איכשהו זה המשיך לדייט שני, שלישי, רביעי, חמישי ושישי. הוא בעיקר נראה מעוניין רוב הזמן. בין אם זה הודעות שהוא יוזם במהלך היום או המבט שלו כשהוא רואה אותי. זה פשוט כל כך כיף.

אני מנתחת כל סיטואציה וכל דבר שהוא אומר, אני לא יודעת למה זה ככה, אבל כנראה שככה אני. אני משתדלת לזרום כמה שאפשר, ולפעמים זה ממש קשה, אבל זה קורה.

הייתי חסרת אנרגיות השבוע. נתחיל מזה שכאב לי הגרון מיום שישי ואז בתחילת השבוע התחיל לעקצץ ולגרד בצורה בלתי נסבלת עם שיעול וכל החבילה.

ביום שני קרה לי משהו ממש מבהיל. קמתי מהמקום שלי בעבודה, ופתאום התחילה לכאוב לי רגל שמאל, בדיוק באותו אופן שבו התחילה לכאוב לי רגל ימין לפני הניתוח. הכאב המשיך והרגל נתפסה עד כדי כך שצלעתי במסדרונות העבודה. לא הבנתי מה קורה לי פתאום. כל כך פחדתי שהרגל לא תשתחרר ושאני שוב אצטרך לעבור את התקופה הקשה של להיות בבית כמה חודשים לפני ואחרי ניתוח. כאב לי לסירוגין לאורך היום. פספסתי באותו יום לימודים למרות שפחות כאב לי, אבל לא רציתי להתאמץ יותר מדי ואז יקרה מצב שאני אתקע שוב עם הרגל.

ביום שלישי כאבה לי הרגל בצהריים. היו רגעים שהיא כאבה, והיו רגעים שהיא לא כאבה בכלל. עוד לא הצלחתי להבין מה החוקיות בכאב הזה. זה לא קורה לי רק אחרי הליכה ממושכת, וגם לא רק אחרי מנוחה ממושכת. זה פשוט קורה לפעמים. אם אין לזה חוקיות- אני לא יכולה לשלוט על זה. זה סימן רע מאוד. בשבוע הבא יש לי תור לאורתופד שקבעתי מראש בגלל עניין אחר בכלל. אני פשוט אגיד לו שאני רוצה לעבור את הניתוח גם ברגל השניה ולא לדחות את זה. חשבתי שיהיה לי יותר זמן עד הניתוח השני, אבל אני לא מוכנה שהעניין הזה ישתלט לי על החיים. עד שיקבעו לי תור ואסיים את כל הפרוצדורה של הניתוח זה ייקח עוד כמה חודשים, שעד אז המצב יכול להחמיר עוד יותר, אז עדיף להתחיל את זה כמה שיותר מוקדם.

זה ממש דיכא אותי אתמול, כי זה מסבך כל תחום בחיים שלי. אני אצטרך שוב לקחת חופשת מחלה מהעבודה לכמה חודשים. עד שאכנס לתפקיד קבוע, אני אצא ממנו ומי יודע מה יהיה בהמשך. אם הניתוח יהיה בזמן שאני עדיין לומדת, אז גם זה ייקטע באמצע. וגם עם הבחור, אם זה יימשך, אני רוצה לצאת איתו כמו כל זוג נורמלי בלי לספור את הצעדים שאני מסוגלת לצעוד ובלי לחשוב מה אני יכולה לעשות ומה אני לא יכולה לעשות. זה יכול להיות מאוד מתסכל.

בובי