היי,

אני לא יודעת מאיפה להתחיל. יש הרבה עדכונים ושינויים שעברו עליי בחודשים האחרונים.

נתחיל מיום שבת האחרון. הוא נפרד ממני. היינו יחד שנה וחודש ואני פשוט שבורה מאז. זה התחיל בבכי בלתי פוסק וממשיך עכשיו עם חור בבטן והתקפי בכי שמתפרצים עם כל זכרון שעולה ממנו. כל רגע יש זכרון אחר ממנו ואני לא מאמינה שהוא החליט לוותר.

הוא עובר תקופה לא פשוטה, ידעתי את זה גם כשהיינו ביחד, אבל לא ידעתי שזה יגרום לכך שניפרד. באמת שחשבתי שהוא ואני זה לתמיד. אני כל כך אוהבת אותו. חשבתי ואני עדיין חושבת שהוא מושלם בשבילי. הוא מצחיק אותי, דואג לי, מחמיא לי כל הזמן. פשוט כל מה שבחורה יכולה לחלום עליו. אז אני לא מעכלת שזה באמת נגמר. עדיין יש בי תקווה שהוא יתחרט ושנחזור להיות ביחד. שלחתי לו אתמול הודעה ושאלתי אותו אם הוא צריך עוד זמן לחשוב על זה והוא רק אמר לי שכרגע יש עליו עומס נפשי והוא לא רוצה להעמיס עליי ולפגוע בי בסופו של דבר יותר בהמשך. באותה הודעה כתבתי לו שאני אוהבת אותו, הוא לא כתב שהוא אוהב אותי. בכלל, יותר מחודש שהוא לא אמר לי שהוא אוהב אותי. יכול להיות שאהבה נכבית ככה פתאום? אולי אני אשמה בזה?

כבר ראיתי אותנו עוברים לגור יחד. גם דיברנו על זה למרות שזה לא משהו שהיינו עושים בדיוק עכשיו, אבל כן בעתיד הקרוב.

נשבר לי הלב. נו, הייתי צריכה להתרגל כבר.

ולנושא אחר: עברתי לפני חודשיים וחצי את הניתוח השני שהייתי אמורה לעבור. הייתי 40 יום בבית חולים כולל שיקום שאחרי הניתוח, ואני כבר בבית מחלימה בחודש האחרון. אני חוזרת לעבודה בתחילת השבוע הבא. הזמן ממש טס לי, ויחד עם זאת אני מרגישה שעבר נצח מאז הפעם האחרונה שהייתי בעבודה. אני מקווה שאני אחזור לאותו תפקיד שהייתי בו.

בתקופה שהייתי בשיקום הוא היה מקסים איתי. בא לבקר אותי בכל יום, הרעיף אהבה והרגשתי שהתקרבנו ממש. באחד הימים האחרונים לשיקום אפילו הייתי באירוע משפחתי שלו והכרתי את ההורים, האחים וחלק מהמשפחה המורחבת.

הוא כבר הכיר את המשפחה שלי. ההורים שלי אהבו אותו, האחיינים שלי אוהבים אותו ושיחקו איתו כשהוא היה מגיע.

בא לי לחבק ולנשק אותו. לא משנה כמה חוסר בטחון הייתי מרגישה בקשר שלנו (כזאת אני חסרת בטחון), הוא היה מרגיע אותי בלי לדעת בכלל שהוא מרגיע אותי. עצם הנוכחות שלו הייתה גורמת לי להרגיש שהכל יהיה בסדר. וזהו, הכל התנפץ בשניה.

עצוב לי.

בובי