זהו? אומרים שלום?

אז הבלוג ייסגר, 12 שנה של זכרונות יימחקו מהמקום הזה שהיה בית לכל כך הרבה אנשים. אני חלוקה עם עצמי אם לפתוח בלוג חדש. אני גם ככה לא כותבת כל כך הרבה, רק אחת לכמה חודשים. אבל מצד שני, זו הזדמנות לפתוח דף חדש ולהתחיל לכתוב יותר.

החיים כרגע די עצרו במקום, אז אין כל כך מה לספר. הזוגיות כידוע נגמרה לפני ארבעה חודשים. אני סובלת מהתקפי געגוע בלי נשלטים כמה פעמים בשבוע, ואין דבר שאני רוצה יותר מאשר לקבל אותו בחזרה. למרות שגם המחשבה הזו מתערערת לפעמים ואני בעיקר כועסת עליו שהוא החליט לברוח במקום להתמודד עם המפלצות שלו.

בעבודה בסדר, אבל רק בסדר. לא נהנית יותר מדי וגם לא רואה תפקידים אחרים שאני יכולה להתקדם אליהם. המשכורת בסדר ולא יותר מזה. כרגע כשאני עדיין גרה עם ההורים, אני עוד יכולה לחסוך, אבל כשאעבור לגור בדירה משלי, זה יהיה קשה מאוד לחסוך משהו (אם לא בלתי אפשרי). בעבודה הנוכחית בקושי מאשרים לעשות שעות נוספות. שזה משהו שאני לא מבינה. חברה כל כך גדולה, עם כל כך הרבה כסף, אף פעם לא חסרה עבודה- העובדים שלכם רוצים לעשות שעות נוספות ואתם לא נותנים לזה תקציב? הזוי לגמרי.

התחלתי לחפש דירה בקצב שלי, שזה אומר מאוד לאט. ראיתי בינתיים דירה אחת, או יותר נכון כוך. אני מניחה שבתקציב הנמוך שלי אי אפשר למצוא דירה מרווחת, אבל אני מקווה שאני אמצא משהו מרווח מספיק שיגרום לי להרגיש בבית.

אם יהיה לי בלוג, כמובן שאתן פה כתובת (לכל הקורא וחצי שעדיין עוקבים אחריי)

בינתיים מוזמנים לטוויטר שלי, שם אני יותר פעילה: https://twitter.com/bobinkablog

הסוף.