היה לי פוסט. פוסט ארוך, מבולגן, עמוס. אפילו כותרת היתה לי.
ואז
החיים התערבו, ובין הבישולים המורכבים (בסימן פטריות אקזוטיות - מרק מורכב
ומסובך, וצלי בקר ופטריות שלוקח ארבע-חמש שעות של הכנה) והטיפול בקודי שהיה
אקסטרא נידי ביום שישי, ואז משחקי היו-ויל של קריסטינה המעאפנה - המחשב
נתקע. ובלי לשמור את הפוסט כטיוטה - כי אני מפגרת, אלא מה - כיביתי את
המחשב דרך כפתור ההפעלה (מזל שגיקים של מחשב לא קוראים כאן) והלך הפוסט.
כתבתי
בו על המרמיט, ועל כמה אני אסירת תודה שהקודי הקטן שלי הוא ילד כזה נוח רב
הזמן. איך הוא אוהב שמחתלים אותו (כל עוד זה לא בא לו בזמנים שהוא סופר
רעב ולפני האוכל) וחולה על האמבטיה. איך הוא גם יודע להעסיק את עצמו לאורך
זמן, אבל גם נורא מגיב לאנשים ולדברים ונהנה כשמשחקים אתו (וכשלא עושים זאת
מספיק לטעמו, הוא יודע להזכיר שהוא כאן, והוא צריך צומי). איך הוא צוחק
ומחייך וכל הזמן מחפש דברים חדשים לבחון אותם ומתבונן בריכוז. מסתבר
שבניגוד למה שחשבתי, זה לא מובן מאליו (כך רינת, שממש מבסוטה מהניגוד שלו
לילדיה של אחותה, שלא מגיבים לכלום). אבל אין לי כוח לשחזר את מה שאבד.
אז
אחרי קריסמס לא משהו (בגלל קריסטינה, השותפה לשעבר של סנטי שהיא האדם הכי
אגואיסט ואגוצנטרי עלי אדמות), הגיע יום ראשון שליו ועמו סופת שלגים נעימה.
ישבנו בבית, נהנים מקודי הקטן שלנו ומקוסקוס חם ואותנטי עם מרק בשר מהמם
בטעימותו, ובהינו בשלג הנערם דרך החלון המקושט לחג שלנו:
ובעודי מנסה לכתוב פוסט-בכל-זאת-גם-אם-לא-שחזור, נפל לנו האינטרנט.
ביום
שני היה לנו תור לרופא, על מנת לתת לקודי את סבב החיסונים הראשון שלו, אבל
בשלב הזה השלג כבר כיסה את הפגושים של רב המכוניות החונות והגיע לחלונות
שלהן. הכביש וגם המדרכות סבלו פחות מגובה של שלג - כי אנשים עוד הילכו
ונסעו עליהם בערב ובלילה, אבל עדיין - השלג הגיע לאנשים לברכיים. לא היה
סיכוי לצאת מהבית עם העגלה, ומנשאים... וואו. למנשא הסלינג הוא כבר גדול
מדי. גם למנשא תינוקכיס - זה פשוט לא נוח לו. הוא יותר מ60 ס"מ באורך, אני
70 ס"מ בהיקף שלי, והוא מקבל רק חצי מזה למשענת, ככה שזה ממש לא נוח בתנוחת
כרבול. תנוחות אחרות הן לא לעניין, כי הוא בן חודשיים וחצי בלבד. הבייבי
ביורן עובד חצי בסדר, כי הוא כבר מחזיק את הראש בתנוחה כזו לא רע, במיוחד
כשהוא חנוט בחליפת השלג שלו, אבל עדיין - הבייבי ביורן מיועד לתינוקות
גדולים יותר בגילם. אז דחינו את התור לשלישי בארבע ועשרים, ובכל זאת הייתי
צריכה להשתמש בביורן, אבל עמדנו בזה בהצלחה. ואם כבר הרחקנו עד יוניון
סקוור, למה לא לבדוק מה קורה עם הקופקסון שלי ואם הוא כבר הגיע? אמרו לי
שייקח יום-יומיים, וכבר עברו שבועיים ולא שמעתי מהם.
כזכור לכם,
עלותה של קופסת מזרקים היא $4300 דולר. זו אספקה של כמעט חודש. ואני לא
ידעתי כמה הביטוח שלי מכסה - אם בכלל. שאלתי מה קורה עם התרופות, אמרו לי
שמוזר שלא התקשרו אלי כי התרופות מוכנות, והלב שלי התחיל לפעום ממש חזק.
הרוקחת נתנה את החבילה לקופאית, הקופאית העבירה אותה אלי, וכשהוצאתי את
כרטיס הביטוח היא חייכה ואמרה "לא צריך, את כבר במערכת." ואז מסרה לי את
החבילה וקבלה, ואמרה "שתהיה לך שנה טובה!" וחייכה שוב.
בלי דמי השתתפות. בכלל. וואו.
אבל
האמת שחלק בי קיווה שכן יהיו דמי השתתפות ואני לא אוכל להרשות לעצמי את
התרופות, כי לא רק שלא בא לי לחזור לשגרת הזרקות יומיות - אני לא רוצה
להפסיק להניק. לא כל כך מוקדם. אני ממש ממש בדילמה מה לעשות. אולי
לחכות עוד טיפ טיפה, לראות מה קורה עם ה-MRI ועם המוח קודם? להניק זה כל
כך, לא יודעת, אלוהי. התינוק שלך רעב והוא לא צריך לחכות שתערבבי פורמולות
ותחממי בקבוקים. האוכל המושלם שלו מוכן, מוגש בטמפרטורה המושלמת, ותמיד
בהישג יד.
הו!
והנה כמה תמונות שצילמנה אותנו בת דודתי גיגה, בשהייה האחרונה שלה בניו יורק:
חיוך מיליון הדולר שלו:
שליו ויפה ונינוח:
האפרוח הכי חמוד בעולם:
אמרתי אפרוח? התכוונתי תרנגול. תראו איזו כרבולת מתוקה יש לו:
התרנגולצ'יק עם אמא שלו:
ותמונה אחת אמנותית לסיום:
מותשת, אני אלך לנמנם קצת. עכשיו שעברה יותר מיממה מאז החיסונים, הוא כבר מצליח לישון קצת. הגיע הזמן שגם אני 
.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
