מגילות סנטה מיקה'לה

רציתי לכתוב פוסט לגמרי אחר, אבל הזמן שנקף שינה קצת את מה שהיה לי להגיד. טוב, אולי לא את המה, אבל בהחלט את האיך;

קודי הקטנצ'יק גדל ומתפתח, וכל יום זה גילויים חדשים ומסעירים. מתישהו לפני שבועיים ככה קצת נלחצתי כשקראתי באיזה שהוא מאמר שגם התפתחות מהירה מדי היא בעייתית, לא רק התפתחות איטית. כלומר, אם יש טווח גילאים לכל ציון דרך - הגילאים המוקדמים שזה קורה, עד הגילאים המאוחרים - לא טוב להגיע אל ציון הדרך לפני הטווח הזה, כמו שלא טוב להגיע אחריו. מאחר שקודי הקטן אכל כמה סימני דרך של גיל שלושה וארבעה חודשים - ואחד של חמישה-שישה כבר בגיל חודשיים, חודשיים ושבועיים (בהתאמה) - זה היה די מלחיץ. מצד שני, מה אני אמורה לעשות? להגביל אותו? להגיד לו "נו נו נו, תוציא את הידיים מהפה! אתה לא אמור להתעניין כל כך בידיים שלך עד שנתקרב לגיל ארבעה חודשים!" ולהוציא לו את הידיים בכוח, שחס וחלילה לא ימצא את קו האמצע שלו וילמד להתהפך מוקדם מדי, או יתחיל להבין שהוא שולט בידיים וילמד להרים דברים ולקחת אותם אליו?

מילא אם הייתי דוחפת לו ידיים לפה בכדי שילמד את הדברים האלה. זה אני לגמרי מבינה שלא לעניין. אבל אם הילד חושב שהוא מבוגר יותר, משמע היה חתול שמשוכנע שהוא כלב - מי אני לעצור אותו? אז אחרי שחשבתי קצת על הרעיון שכך לו הלחץ, ואני מבסוטה בשבילו שהוא מתקדם לו בכיף. במיוחד כי הדבר הכי מרגש שקרה, היתה העובדה שהוא התחיל לצחוק בקול רם.

זה כבר קורה באופן די גורף ושגרתי. לא כל הזמן, אבל לפחות פעם או פעמיים ביום כיף לו עד כדי כך שהוא ממש צוחק אלי בקול, ואין-אין-אין מספיק מלים בעולם שיש להן את הכוח לתאר כמה זו חווייה מדהימה. היום הבנתי שהוא הכי נהנה בעצם כשאני שרה לו, וזה הרבה פחות קשור לפעילות/ משחק שאני עושה עם הרגליים או הידיים הקטנות שלו. עצם זה שאני משחקת אתו ומפעילה אותו עוזר, אבל זו השירה והזמזום שלי לגורמים לצחוק ולחיוכים. וזה לא צחוק של "בחייאת אמא, את לא יודעת לשיר, די כבר, את הורגת אותי!" - הילד אשכרה נהנה מהזיופים שלי. טוב נו. צפויה לו חוויית התעוררות לא נעימה יום אחד כשיגלה שאמא לא יודעת לשיר בכ-לל. אבל בקטנה. אם מאיה התגברה על ההבנה שאמא שלה לא יודעת לצייר טוב כשביקשו מהם ציור של אליהו הנביא פעם בכיתה א', גם קודי יתגבר על חולשותיה של אמא שלו.

ואפרופו חולשות;

במסורת המקסיקנית, את המתנות לא מביא סנטה קלאוס, והן גם לא מגיעות ביום שאחרי קריסמס, כלומר, יום חג המולד, ה-25 לדצמבר. לפי המקסיקנים, אלו הם שלושת המלכים (שמגיעים מישראל, מסתבר) שמביאים לילדים מתנות, והם עושים את זה בלילה שבין החמישי והשישי לינואר. בליל החמישי כל ילד כותב מה הוא רוצה לקבל מתנה ומכניס לגרב, ואם הוא היה מספיק טוב, למחרת בבוקר כשהוא קם, המתנה מחכה לו. באופן מסורתי, האבא קם בחצות ורץ לקנות את המתנות לפי הבקשות. מסורת קצת בעייתית, כי מה בכלל פתוח אחרי חצות, אלא אם כן זה ביום שישי השחור, ואז זה לא "אחרי חצות" אלא "מחצות" או "משלוש לפנות בוקר"? כתוצאה מכך, וגם מהעוני הגורף שדי שלוט ברב חבלי הארץ של מקסיקו, נדירות הפעמים שמה שכתוב בגרב הוא באמת המתנה בפועל, ואז אומרים לילד "תשמע, היית ילד טוב, אבל כנראה לא מספיק טוב בכדי שהמלכים יתנו לך בדיוק את מה שביקשת".

ואז בבוקרו של השישי בינואר, מתעוררים, מוצאים את המתנות, אוכלים לחם מתוק שנקרא "לחם שלושת המלכים" או בספרדית rosca de reyes, וחוגגים. מי שקיבל את החתיכה של הרוסקה שבתוכה מתחבא הצעצוע הקטן (בדרך כלל תינוק שיסמל את בייבי ג'יזס) - הוא שאחראי להביא את הכיבוד למסיבה.

אז מאחר והרוסקה הזו היא עניין נורא יקר - רוסקה קטנה בגודל של לחם ג'באטה או באגט, למשל, עולה שלושים דולר! - החלטתי לנסות להכין רוסקה. כמה כבר מסובך זה יכול להיות? הרי כבר אפיתי חלות בשני ראשי שנה רצופים.

נו, איך נפלו גיבורות; כשהבצק לא הכפיל את עצמו או אפילו גדל טיפ טיפה אחרי שעתיים של שהייה ולפני הכנסתו לתנור, הבעתי תמיהה באוזני סנטי. ואכן, הלחם יצא מרהיב ומאוד דומה מקור, אבל לא תפח, וכתוצאה מכך לא היה לו המרקם הנכון. סנטי ממש התאכזב, ואמר "טוב, לא נורא. את לא מקסיקנית", מה שרק דירבן אותי לנסות שוב למחרת. ואכן, אתמול שוב ניסיתי לאפות רוסקה, והפעם לא סמכתי על השמרים שכבר אכזבו אותי, וכשהשמרים בחלב חם לא הגיבו, עשיתי מה שנקרא "וידוא", ווידאתי שהשמרים עדיין חיים ואקטיבים. במים עם סוכר חבילה אחרת עלתה כפורחת, אז הוספתי אותה לתערובת במקום, והוספתי טיפה חלב, למקרה שהחלב נחוץ בכל מקרה. הפעם יצאה רוסקה לתפארת, וסנטי שמח ונהנה.

ביומיים האחרונים משהו עובר על קודי. אתמול הוא לא ישן כמעט בכלל - קם בתשע, באחת עשרה וחצי נרדם לי לארבעים וחמש דקות בלבד, לאורך כל שאר היום הוא ישן מקסימום 20 דקות ומינימום חמש דקות בדיוק שלוש פעמים - ועד אחרי חצות סירב להירדם. תודה לאל על הנדנדה שהכריעה אותו בסופו של דבר בסביבות אחת בלילה. היום, יקירי, אני די עייפה. כבר שלושה לילות שאני לא ממש ישנה טוב, כי קודי קם מוקדם מדי ואני לא מקבלת את שמונה השעות המקוטעות שלי. המפף. בעיקר המפף, כי הביטוח שלי נגמר - וצריך לחדש אותו. ואני לא יודעת כמה המדיקאייד הולך לכסות עכשיו, שאני לא בהריון. מצד שני, העו"סית אמרה שלא לדאוג ויהיה בסדר. מצד שלישי, מזל שחיכיתי עם התרופות. תחושות בטן הן תחושות בטן, אה?

אחרון חביב - אוטוטו מגיעים כל המסמכים ממארק ונגיש בקשה לגרין קארד קבוע. הללויה!