מגילות סנטה מיקה'לה

וואו, כמה שזה מעייף להקנות הרגלי שינה טובים לתינוק שלך!

בסך הכל, התכוונתי להתחיל עם זה מיום מלאת לו שלושה חודשים, שזה בכלל מחר. אבל שיחה אקראית לבית אבא ביום שבת הובילה לשיחה נוקבת עם זהבה, שהטיפה לי כמה שזה חשוב להקנות הרגלי שינה. זה היה קצת מצחיק בהתחלה, כי האחים הקטנים שלי היו בעלי הרגלי השינה הכי מטורפים בעולם (בבית הספר היסודי הם היו הולכים לישון לא פעם ולא פעמיים בשעות כמו שלוש, ארבע או חמש לפנות בוקר) ולהשכיב אותם לישון היה סיוט רב-משפחתי, שרק אני הצלחתי איכשהו לפתור, בהיותי הלוחשת לתינוקות הידועה. אבל אשתו של אבא שלי לא זוכרת את כל זה; היא זוכרת את בית התינוקות מהקיבוץ ואת הרגלי השינה שהוקנו לשני הילדים הגדולים שלה, וזה מה שהיא הטיפה לי לעשות. בסך הכל, חרף האירוניה, היא מאוד צודקת. אם כי, לא נראה לי להשכיב אותו לישון כבר בשש/שבע ו"לא צריך לאכול יותר בלילה. טוב נו, מותר לו בעשר עוד אכילה אחת. הוא עוד לא שוקל שמונה קילו."

ראבאק, בגיל שלו למתוח חמש שעות בלי אוכל זה נחשב למאוזן.

אמה מה? אחרי הכל, כבר לפני שבוע פרסמתי בפייסבוק שאני מאוד אשמח לספרי פעוטות עטורי ציורים, אותם אוכל "להקריא" לו לפני השינה ואחרי המקלחת. ובעברית, רק בעברית. כי אחרת, איך הוא ילמד? אז לאחר השיחה עם אשתו של שהזכירה לי בעצם מה קורה כשלא מנחילים הרגלי שינה נכונים מבעוד מועד, החלטתי לזרז את עניין סדר היום הקבוע, והחלטתי להקדים את שעת השינה של קודי. לזכות אותה שיחה ייאמר עוד, שאבא שלי, כשקיבל לידיו את השפופרת, אמר "אני רואה שזה נהיה שיעור בגידול תינוקות. תקשיבי לזהבה, היא יודעת מה היא מדברת. גם מניסיון, וגם מניסיון של 'מה לא לעשות'." והציל את השיחה מאירוניה מוחלטת.

אבל אליה וקוץ בה; באסה, העניין הזה. עד יום שבת, מקלחות היו הדבר של סנטי; הוא היה זה שרוחץ את קודי ואני הייתי זו שעמדה בהיכון עם המגבת והלבישה אחר כך. וסנטי לא חוזר הביתה עד שעה שמונה בדרך כלל, וזו שעה כבר מאוחרת לאמבטיה. הזזתי את שעת האמבטיה לשבע בערב. ככה, עוד יהיו ימים שהוא יגיע הביתה בשבע ויספיק. נורא כואב לי להרוס להם את הטקס השבועי שלהם, וככה יוצא שקודי לא מבלה עם אבא שלו בכ-לל, למעט ימי ראשון, וזה מאוד עצוב לי. אבל מנגד, מה אפשר לעשות? סנטי אוהב את ויטוריו כמו היה אבא, וויטוריו עצמו, יש להגיד - נתן לו השנה את הבונוס השנתי הקבוע שלו, גדול ומרשים, למרות שאך חודשיים קודם לכן הוא נתן לנו במתנה אלף דולר לרגל הולדתו של קודי. סנטי תהה אם זה יבוא על חשבון הבונוס. מסתבר שלא. ולא רק זאת, אלא שאל הבונוס הנדיב צורף כרטיס בזו הלשון: "סנטיאגו היקר, אתה לי כמו בן שני. לכבוד ולזכות הן לי שזכיתי להכיר אותך". אז מה, פתאום עכשיו סנטי יתחיל עם "תשמע, אני צריך ללכת היום מוקדם" כל ערב?

כהרגלי, סטיתי מן המסלול. נחזור לעיקר:

הרעיון הכללי הוא בשעה שבע מקלחת, שבע ורבע עד בואכה שמונה לאכול ואז לישון. בעשר/עשר וחצי/אחת עשרה הוא מתעורר, החלפת חיתול, טיפ טיפה משחקים - כי הוא מתעורר מהחלפת החיתול, וכי זה הזמן היחיד שלו לראות את אבא, ואז סיפור לפני השינה, אוכל ולישון. בשלוש וחצי לפנות בוקר הוא שוב מתעורר ואוכל, ואז שוב לקראת שבע. מה הבעיה, למעט מיעוט נזמן עם אבא? ובכן, קודי שלי ילד טוב מזג ונינוח. ככזה, הוא לא עושה לי יותר מדי בעיות כשפתאום החלטתי לו שהוא צריך לישון כל יום בשבע וחצי ועשר וחצי בהתאמה. אבל מאחר והדברים החדשים שלו הם לתפוס דברים ומדי פעם לזרוק אותם, ולהסתכל לאחור כל פעם בזמן ההנקה אחרי שהרעב הראשוני הושבע, יש לנו בעיה. עם הראשון אין לנו בעיות בתחום השינה, אבל השני... בשניה שהוא השביע את רעבונו העיקרי, הוא מתחיל להסתכל לאחור במבט של "הם משיגים אותנו? הם משיגים אותנו?" או לחלופין, "מה אני מפסיד שמתרחש מאחורה בזמן שאני מתרכז בציצי שלך?", ומתחיל להתעורר ולעשות חיינדלעך ולנסות לשחק עם אמא. ושובר לי את הלב לקטוע אותו, אבל זה לא לעניין; הולכים לישון. אז אני אומרת לו יפה "עכשיו לא הזמן למשחקים קודי. תאכל ונלך לישון". והוא לא מבין, מן הסתם. או מבין אבל לא מאה אחוז משוכנע שהוא מסכים אתי. אז שוב הוא מתנתק מהשד ומביט לאחור, ומנסה לעשות חיינדלעך, ושוב אני אומרת לו, הפעם בטון טיפה יותר קשיח, "קודי, לא עכשיו. עכשיו צריך לאכול ולישון.". ושוב הוא חוזר לינוק, ותוך עשרים שניות מסובב ראש, והפעם אני אומרת "קודי, אם עוד פעם תעדיף לא לאכול אז אני שמה אותך במיטה וזהו." וזה מחזיק לחצי דקה, ואז הוא חוזר לסורו, ואני שמה אותו במיטה והוא משחק לו וכיף לו, עד שכבר לא כיף לו והוא בוכה. אני ניגשת, נותנת לו מוצץ ואומרת לו "אמרתי לך שצריך לישון. עכשיו לילה. לילה טוב ירח, לילה טוב פרה שקופצת מעל לירח. לילה טוב קודי." ומפריחה לו נשיקה (מה שהוא מאוד אוהב ומחשיב כמשחק) והולכת. ואחרי עוד כמה דקות הוא שוב בוכה טיפה, אז אני באה, שוב אומרת לו "אמרתי לך שצריך לישון. אבל אתה עדיין רעב, נכון? אז בסדר, אמא תיתן לך עוד חלב, אבל תאכל ואז לישון, בסדר?" והוא הפעם מבין לגמרי, כי כשהוא חוזר לציצי הוא מתרכז באוכל, ונרדם על הציצי (אני יודעת, אני יודעת! זה אמור להיות אחד הלא-לא-אים הכי גדולים של השכבה. אבל פרה פרה, כן?) וחוזר למיטה שלו וישן בנינוחות עד שמגיע זמנו של העונג הבא.

העניין הזה לוקח בין חצי שעה לשעה. יותר לכיוון החצי שעה, אבל עדיין. בין ההחלפה והקצת משחקים והקראת הסיפור, יוצא שהוא לא נרדם עד חצות, ואז כשהוא מתעורר סופית בשבע, ובין לבין עוד הספקתי לקום לחצי שעה ככה בין שלוש לארבע, לא נשארות לי מספיק שעות שינה. לפעמים אני מצליחה לשדל אותו לחזור לישון בסביבות שמונה בבוקר, אחרי שעה של ערות, והוא ישן עד עשר, עשר וחצי. הללויה, גנבתי לי ככה עוד שעתיים ומשהו של שינה! אבל אפילו עם השעתיים הגנובות, אני על חסך די רציני.

בגזרת החיים כהלכתם, אלו הם ימים של סידורים. לסיים לאסוף את כל מסמכי הגרין קארד, להסדיר את עניין הביטוח, לנסות למצוא בניינים נורמליים שעוד מקבלים הרשמה לדיור המוזל שלהם לבעלי הכנסה נמוכה (מה הכי עצוב בזה? הקריטריון של הכנסה נמוכה הוא בדיוק מה שנהגתי להרוויח בזמן העבודה במשלחת. זה עד כמה העבודה במשלחת היא שכר מינימום, שתבינו) ולנסות להשיג לנו דירת שני חדרי שינה וסלון במחיר הגיוני.

אה כן, ולעשות קצת דיאטה. כמה אירוני זה שאני מנסה לחזור למימדים של ישר אחרי הלידה? חוץ מקצת רחם מוגדל ובולט, הייתי סופר רזה בחודש הראשון שאחרי הלידה, ועכשיו החזרתי לעצמי קצת שומנים מיותרים למידלדל של הזרועות ולבטן. כבר הודעתי לסנטי שנפסיק קצת עם הבישולים, לעת עתה, מה שמסתדר לו עם הרצון שלו לעשות קצת דיאטה ולהפוך לספרטקוס .