לפני הכל - מרב שאני גונבת שעות שינה בהרבה הזדמנויות לא רגילות, יצא לי לפספס את העובדה שלא הגבתי לאף אחד על הפוסט הקודם, אז תודה על התגובות והעצות והניחומים. קראתי את כולם וזה עזר.
אם לפני שמונה וחצי שנים כשעברתי לניו יורק מישהו היה אומר לי שאני לא אשמח למראה שלג, הייתי אומרת לו שהוא מטורף.
אם לפני שבע וחצי שנים מישהו היה אומר את זה, הייתי מתקתקת אותו בקלילות.
אם לפני שש וחצי שנים מישהו היה אומר את זה, הייתי פורצת בצחוק גדול.
לעזאזל, אם לפני חודש הייתם מנסים להגיד לי את זה - עדיין הייתי בטוחה שהתחלק לכם השכל.
ואז - ירד שלג ללא הפוגה.
אל תבינו אותי לא נכון - אני עדיין מאוד אוהבת שלג וממש מעדיפה אותו על פני האלטרנטיבה הרטובה והאפורה. אבל כשאת מטופלת בתינוק רך בחודשים, כי שנים זה עוד לא מושג שתקף לגביו - זה ממש מגביל.
כל הרחובות מכוסים שלג, ולא תמיד יש מי שחפר שבילים ופילס דרך וגם כשכן, הרבה פעמים המעבר צר מדי לעגלה. והרבה פעמים יש קרח שהתייבש ומאיים להפיל אותך על הישבן וליפול על הטוסיק, ידידיי, זה לא כזה מצחיק כשאת מחזיקה תינוק רך במנשא. בקיצור - השלג ממש מגביל אותי, ולכן אני ממש לא שמחה שהוא בא. ובא. ובא.
למעשה, היתרון היחיד של השלג הוא שקודי שלי מושפע ממזג האוויר ועייף יותר, אז עזרנו לשגרת שינה חדשה ודי מוצלחת. כלומר, הוא לפחות ישן מספיק שעות ביום, שזה חשוב.
אז זהו, היום לא תהיה לי ברירה ואני אסור למכבסה ואעשה קצת כביסה, אולי אפילו אקנה משהו בדלי הפינתי, אבל מעבר לדברים ההכרחיים אנחנו די לכודים בבית. אחד עם השני, עם רדיו פנדורה והצעצועים והמשחקים של קודי, והתרגילים השונים לפיתוח כל מיני שרירים וחושים. סך הכל ממש כיף לנו, אבל חסר לנו להיות קצת בחוץ. לשנינו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
