מגילות סנטה מיקה'לה

אם הייתם יכולים לבחור יום אחד, איזה כוח על הייתם רוצים שיהיה לכם?

בתור ילדה, נורא רציתי לעוף. זה היה מצחיק לאללה. קודם היתה את אי ההבנה לגבי ההבדל בין "לעוף" כמו הציפורים - משאת נפשי, לבין "לרחף", שזה גם משהו שציפורים עושות, אבל זה לא אותו הדבר, וזה יותר נחלתם של פאקירים הודים. וסטלנים. בכל מקרה, תודות לאי ההבנה המצערת ביליתי כמה ימים טובים בגיל שלוש וארבע מנסה בכל כוחי לרוקן את מוחי ממחשבות בכדי שאוכל "לעוף". נו, ברור שזה לא עבד. ככל שהתרכזתי יותר בלהפסיק לחשוב, ככה מצאתי את עצמי חושבת בריכוז על להפסיק לחשוב. הרבה לפני שהתפכחתי והבנתי שגם לו הייתי מצליחה לרחף, זה לא היה הכוח אליו ייחלתי, התייאשתי.  כמה שנים מאוחר יותר, בכיתה א', למדתי לרגע יחסית קצר ומאוד מפחיד את משמעות הביטוי "היזהרי במשאלותייך": הייתי ילדה נורא רזה כל חיי (גדלתי להיות נערה רזה ואז בחורה צעירה רזה, ואז זה עבר לי) והיה סתיו/ חורף, ונעלתי את מגפי הגומי לקיפוץ בשלוליות שלי והתעטפתי במעיל הגשם שלי ויצאתי החוצה עם המטריה. קיפצתי לתוך שלוליות בהנאה מרובה, ואז שמתי לב ל"קיר המוות". כלומר, באמת הבחנתי בו, לראשונה.

קיר המוות היה מן מבנה בטון כזה בצורה של מדרגות כלפי פנים ורמפה כלפי חוץ. ילדי הבלוק היו יושבים לשחק שם במשך שעות רב היום שלא כללו בית ספר, וילדים מבלוקים אחרים ניסו תמיד להתגנב לתוך המתחם "שלנו". על הרמפה, ילדים היו עולים טיפה מהצד עם האופניים שלהם ומרגישים עבאדאי. בכל מקרה, באותו יום גורלי שמתי לב אמיתי לאפשרויות הגלומות במבנה הפשוט ההוא, ועליתי לי, מדרגה, מדרגה, עד למדרגה הגבוהה ביותר, זו השלישית. לצורך העניין צריך לספר שאלו כמו מדרגות של אמפיתאטרון, כך שהגובה ממרומי המדרגה השלישית היה מרשים לצוציקית בת שש וקצת. עם המטריה שלי פתוחה ופרושה כמו כנף, רצתי מן הקצה האחד של המבנה אל קצהו האחר. רצתי כאילו חיי היו תלויים בזה. כאילו עמדתי בפני השלב האחרון במשחק קלאס מורכב. צברתי את כל המומנטום שהייתי יכולה לייצר - וקפצתי. הרוח היתה חזקה, ובאינסטינקט רצתי עם כיוון הרוח וכשקפצתי, למשך רגע ארוך למרגש באמת עפתי. בשניות הראשונות הציפה אותי חדווה, אך זו התחלפה עד מהרה בבעתה - לא היתה לי שליטה על התעופה הזו. לא לאן היא לוקחת אותי ולא איך ומתי לרדת חזרה. למזלנו, הרוח הצליחה לשאת אותי לזמן שבפועל היה קצר. תם חלום התעופה ונגוז לו.

כוח העל האחר שזוכה להמון מעריצים, הוא הכוח להיות בלתי נראה. תשמעו, אני חייבת להודות שהיו פעמים שייחלתי להיות מסוגלת להיות בלתי נראית - כשרציתי נורא להבריז משיעור בלי שישימו לב, למשל. אבל איפה? אם אני לא נמצאת - אנשים שמים לב. לא לגמרי ברור למה. הרצון שלי להיות במרכז העניינים? ואולי זה בכלל אפקט הביצה והתרנגולת - קודם הייתי במרכז, אחר כך למדתי לאהוב את זה. איך שלא יהיה - כל פעם מחדש אני בהלם כשאני נתקלת במישהו שהייתי בטוחה שלא יזכור אותי כי ההיכרות שלנו היתה קצרת מועד, או כי לא הרגשתי שהצלחתי להותיר חותם כלשהו או לעשות משהו משמעותי בזמן שהכרנו, ומסתבר שדווקא זוכרים אותי מאוד. עד לרמת השם אפילו. זה קצת כמו שהיה עם הטיפים לפעמים - פתאום לקבל טיפ גדול בצורה היסטרית כשבכלל לא חשבת שעשית משהו יוצא דופן כששירתת את השולחן. ככה הרגשתי למשל, כשבכתה יב' בטיול השנתי נתקלנו בבתי ספר שונים, וזיהיתי את דפית בטיש. בכתה ו', דפית בטיש היתה הדבר הכי קרוב למושלם בסביבתי, ומאוד החזקתי ממנה. ומהשיער היפה שלה, והקוקו לתלפיות והפוני האסוף אחורה במעין "בופון" קטן. בחיים לא הייתי חושבת שהיא בכלל ידעה שהייתי קיימת, והנה, היא זו שניגשה אלי ואמרה "יו, מיקה. אני לא מאמינה. זו את!"

גמגמתי, מלמלתי, ניסיתי להבין מה קרה הרגע, ובסוף הצלחתי להגיד "מה, את זוכרת אותי?"

דפית זכרה. ועוד איך זכרה. לו הייתי ממין זכר או שהייתי לסבית, זה היה יכול להיות רגע אפילו יותר מכונן ממה שזה היה במציאות. אבל עדיין - בכיתה ו' למדתי בבית ספר חדש/ישן, ולא ממש הייתי התלמידה הכי מקובלת יותר. ואת דפית לא הכרתי לפני או אחרי אותה כתה ו'.

אבל מה, אם להיות כנה אתכם - לא אכפת לי מה קדם למה. עם כל היתרונות שבלהיות רואה ואינו נראה, לא נראה לי שהייתי רוצה להיות שקופה. טוב לי להיות צבעונית ובולטת.

אז נו, איזה כוח על לבקש? האמת היא, שבסך הכל ברמה כזו או אחרת, כבר יש לי כמה וכמה כוחות על;

הזיכרון שלי, שאמנם מקרטע קצת עכשיו, אבל עדיין מצוין ברמות אל-אנושיות ומקנה לי יכולות למידה יוצאות דופן, במיוחד עם שפות.

או קריאת מחשבות. כן, אני בטוחה שלא ידעתם את זה עלי, אבל יש לי כוח העל לקרוא את מחשבות הזולת. לא כמו סוקי סטאקהאוס המעאפנה שצריכה לסנן את כל המחשבות שהיא קולטת בבת אחת. אני קוראת מחשבות רק כשאני מתרכזת. גם אם הריכוז הזה קורה בלי שאני אדע שהתרכזתי. כשעבדתי כמלצרית זה היה קורה המון (ניחשתי בדיוק מה הלקוח עומד להזמין או מה הוא יאהב או ישנא). בלימודים בשטרסברג זה קרה לא פעם, והגיע לשיאו עם סונג'י, שממש לא האמין לי שאני בעצם לא קוראת מחשבות, וניסה שוב ושוב לשדל אותי לחלוק עמו את הסוד שלי, משמע היינו בסדרת תיכון על גיבורי על. ועוד בגן החובה החברות שלי תמיד היו משתאות "איך ידעת את זה?" כשהייתי "חוזה" את העתיד או יודעת משהו שהיה סודי ואף אחד לא היה אמור לדעת. ממרומי גיל חמש, ידעתי לומר להן "אה, זה קל. זה פשוט פסיכולוגיה. כשאני אהיה גדולה אני אכתוב על זה ספר ואסביר לכולם איך לעשות את זה". מזל שמאז למדתי שזו לא בדיוק פסיכולוגיה (אם כי, יש לפסיכולוגיה חלק ביכולת הזו שלי) ואין שום סיכוי בעולם שאני אצליח להסביר את זה לאף אחד. או שיש לך את זה, או שאין לך. זה כמו מחושים בלתי נראים שקולטים כל מיני גלים שנושאים עליהם מידע, ומעבירים אותם במעין סינון פסיכולוגיה-אמנם-בגרוש-אבל-מהזן-המועיל, ופתאום יוצא פלט והופ - קראתי את המחשבות של מישהו.

טוב, אז כישורי למידה יוצאי דופן כבר יש לי, ויכולת קריאת מחשבות גם. איזה עוד כוח על יש לי?

האמת היא שזה האחרון שאציין, הוא החשוב והמשמעותי מבין כל כוחות העל שלי. כבר דיברתי עליו בקצרה בעבר, בשני פוסטי "ספירת המתנות" שלי.

יש לי כישרון יוצא דופן למצוא אנשים מדהימים, ברמה שאי אפשר להגדיר בשום צורה למעט "כוח על".

בזמן הפנימיה אני זוכרת שיום אחד תהיתי בקול בפני מאיה, איך זה שאני מכירה כל כך הרבה אנשים מדהימים. באמת יש עד כדי כך הרבה אנשים מופלאים בעולם? או באמת יש לי עד כדי כך מזל שהם כולם נמצאים בסביבתי?

כמו עם קריאת המחשבות, האמת היא איפשהו באמצע. כן, העולם מלא באנשים מדהימים, וכן, הם כולם סביבך. צריך רק לדעת לזהות אותם ולמצוא אותם, וזה הכישרון הכי גדול שיש לי. לזהות ולמצוא אותם.

זה נכון בתחומים של עבודה למשל (יש לי כישרון מדהים למצוא צוותי עבודה משובחים, ולמצוא אנשים דקה לפני שהם הופכים לשם דבר וסופר יקרים) אבל הרבה הרבה יותר משמעותי בחיים האמיתיים; החברים שלי, ובעיקר החברות שלי, הם משהו שלא יסולא בפז.

שנים שאני אוספת אותן, ואחת אחת הן מדהימות; לא עם כולן יש לי קשר רציף באותה המידה - במיוחד עכשיו כשאני חיה בחו"ל, והרבה מהן לא - או כבר לא. אבל עם כולן הקשר חזק, אמיתי, שריר וקיים, ואת כולן אני אוהבת עד בלי די, ולכולן אני זקוקה כמו אוויר לנשימה. חלק מהן קוראות כאן. חלק לא מגיעות לקרוא אלא אחת למיליון שנה, ואז מפתיע אותי שהן בכלל ידעו על קיומו של הבלוג.

לא כולן מכירות זו את זו. לא כולן יסתדרו זו עם זו. לא כולן הן ממין נקבה בכלל, אבל באמת שהגברים במיעוט בהקשר הזה. ובעולם שלנו שבו, אם לצטט את מיכלי של לימור נחמיאס - אישה לאישה זאב - זה אפילו עוד יותר יוצא דופן.

כן, אני מסכימה שנשים יכולות לפעמים להיות קטנוניות ורעות ונוראות. אפילו כתבתי על זה פעם טור למסך המפוצל, לפני הרבה שנים. במיוחד זכור לי שחשבתי על זה, והמלים ל"קטנוני" ו"אכזרי" באנגלית כשהן כתובות בפונט עברי יוצאות - כמה מפתיע - כמו שמות של בחורות: פטי וקרול. או אז, אמרתי שזה לא יכול להיות סתם מקרי. אבל בשורה התחתונה, נשים יכולות להיות הדבר הכי טוב שקרה לכן.

וקבלו את זה מפיה של מישהי שבאופן עקרוני, נשים אחרות לא סובלות ומרגישות מאויימות ממנה.

אין על חברות הכי טובות. אין גם על "סתם" חברות, כאלה שלא בהכרח תהרגו בשבילן או תקריבו את עצמכן בגינן.

כשחברות בין נשים היא אמיתית וכנה - היא הדבר הכי טוב בעולם.

מאיה'לה, אם במקרה את קוראת את הפוסט הזה - לבי איתך על האובדן הגדול שחוויתם, את ומשפחתך, עם לכתה של שלג שלכם. אני יודעת שהיא ליוותה את המשפחה שלך מהרגע הראשון, כי עוד לפני שידעת אם דובי הוא "האחד", אימצתם יחד את שלג. ואני יודעת ששלג ואני לא בדיוק ראינו עין בעין כל הזמן, אבל למדנו להסתדר זו עם זו לנוכח האהבה המשותפת אליך. יש כל כך הרבה מלים שמתבלבלות בתוכי ואני לא באמת יודעת מה להגיד; מה מותר? מה מוגזם? מה לגמרי לא במקום? אז במקום להכביר (עוד) מלים, חיבוק גדול ועוטף ומחמם מרחוק, מניו יורק המושלגת באופן אירוני, לזכרה של החברה הכי טובה האחרת שלך .