מגילות סנטה מיקה'לה

הפוסט האחרון שלי קיבל תגובה מאוד מעניינת מזלפה; הפוסט עצמו עסק בלעיסה חוזרת של נושא ההטרדות המיניות ואיפה עוברים הגבולות השונים - הגבול בין מחמאה להטרדה, הגבול בין פריקת עול לבין פרנויה רבתי בעניין כל הערה שאינה במקומה, הגבול בין הצעות חוק שונות שהן לגיטימיות, לבין הצעות חוק שממזערות את מקומה של האישה על ידי שינוי הגדרות האונס, מאונס "שווה התייחסות" לכזה ש"לא מצדיק ענישה". זה האחרון? אין גבול. זה כמו לקבל בשוויון נפש את הרעיון לחוקק חוקים שמחזירים אותנו לעידן שבו יש הבדל בין גזענות לגזענות. ואין. אונס הוא אונס הוא אונס, גזענות היא גזענות היא גזענות.

נו, שוב אני נגררת לנושא אחר. אולי זה כי פתאום מתחיל להתחוור לי מה ניסיתי להגיד בפוסט הקודם. בכל מקרה, עברנו נושא.

התגובה של זלפה שהולידה בי את הפוסט הבא היא זו:

"בכלל, הרבה פעמים אני חושבת שההטרדות שאנשים עוברים באינטרנט יותר גרועות  מהטרדות ברחוב. נכון שאי אפשר לגעת בך פיזית, אבל יש דברים שנאמרים ומשאירים צלקות.
אולי אף יותר לאור העובדה שאנשים הולכים ברחוב ורואים מישהו שמטריד, יכולים לגבש עמדה כלפי סוג האדם שמטריד אותם, ולהתייחס בהתאם.
כשבאינטרנט זה אנונימי, ואנשים שלא היית מזכה במבט אם היו זורקים לך משפט לא נעים ברחוב, פתאום מקבלים נפח ומשמעות אחרת.."

מאז ומתמיד - הגדרה מצחיקה קצת ביחס לאינטרנט, בכל זאת הוא פה בקושי עשור וחצי - היתה לי בעיה עם אנונימיות. אולי זה קצת קשור לזה שאין לי ממש בלקסיקון את המלה "פרטיות", אבל בעוד שיש דברים שאפשר לקבל שנעשים בעילום שם - מתן צדקה בסתר, למשל. הצבעות שונות - לממשלה, לוועד הבית או לראשות מועצת התלמידים. ברוב המקרים עדיף לחסוך מאנשים את הלחץ החברתי, ועדיף שכל אחד יוכל לשבת עם עצמו ולהיות שלם עם ההצבעות שלו. אבל האנונימיות שמתאפשרת מרשת האינטרנט גובלת הרבה פעמים בפשע, וכשהיא רק גבולית - דיינו. אני אפילו לא רוצה להיכנס לנושא של פשעים שמתבצעים בחסות חשכת האינטרנט.

כשהאינטרנט התחיל, בכל אותם חדרי צ'אטים אפלוליים שהיוו את גרסת הבטא של פיקאפ בר וירטואלי, כל אחד היה יכול לסגל לעצמו כל זהות שבה יחפוץ. אני נזכרת בחבורה העליזה של קבועי הצ'אט של וואלה (נדמה לי שזה היה וואלה) בהנהגת בחבח; בחבח היה אדם מבריק, נפלא ומיוחד. סביבו התקבצו המון אנשים מקסימים אחרים ששלטו בצ'אט ביד רמה. הם לא היו שם כדי למצוא זיונים. הם היו שם כדי להעביר זמן בכל מיני שעות של היום ולהתיידד. אני זוכרת שהלכתי לאחד המפגשים שלהם וזה היה בלתי אפשרי למצוא מקום - היו משהו כמו שבעים איש. החבורה של בחבח היתה מתקבצת בעיקר בחדר הצ'אט הראשי ומנהלת שיחה על הא ועל דא, תוך כדי שהם צוחקים מדי פעם על האנשים ששם בשביל הזיונים. בחבח עצמו היה בעל כינויים רבים מספור ("נותנת17" למשל, או "הצלחת", מכיוון שהיה אדמין הצ'אט) ואחד המשחקים החביבים על החבר'ה שלו היה להמציא כינויים ופרופילים (לא אמיתיים, רק בראש שלהם, בשביל לייצר לדמות שלהם אמינות) ולהתעלל במחפשי זיונים ופדופילים. אז בעיקר חשבתי שזה מצחיק ונפלא, ומאוד הערכתי את היכולת של הבח לשנות את סגנון הכתיבה שלו מדמות לדמות - לא דבר שהרבה אנשים מסוגלים לו. לרובנו יש חתימה מאוד ברורה כשאנחנו כותבים.

הסיבה שחשבתי שזה מצחיק ונפלא למרות שמעולם לא נטלתי חלק פעיל במשחק היתה שלמרות שמשהו בי התנגד לרעיון המסיכות, הרגשתי שזה להכניס לממסד או לפחות לציבור העדר שהולך עיוור אחרי מנהיגים. כשהחברה של בח הוליכו שולל כל מיני חולירות שחשבו שהנה הנה הם הולכים לזיין בת 17 תמימה זה עוד היה נסבל. אבל בד בבד, התחלתי להתוודע גם לכל האנשים שמשתמשים בחשכת האינטרנט בשביל להמציא לעצמם פנים אחרות מסיבות קצת פחות נחמדות, ובעיקר - מזיקות.

כל מיני ליימעכים לא יוצלחים ונחבאים אל הכלים שפתאום מצאו לעצמם קול חזק ונורא להפוך אתו את היוצרות ולרדות בחלשים. אני זוכרת שבפורום של נענע היה מישהו כזה שכל הזמן ניסה להיכנס בי, ופעם שאלתי אותו מה דעתו שניפגש פנים אל פנים.

"השתגעת? אני בחיים לא אוכל לדבר איתך בעולם האמיתי." הוא אמר.

"למה?" תהיתי.

"כי בעולם האמיתי אני זבוב פה אני רק מוציא את התסכולים שלי."

זו היתה הפעם הראשונה שנחשפתי לאמת הזאת.

סייד באר - בשיחה עם אודיה לא מזמן, היא אמרה לי, "מיקה, אפשר להגיד עליך הרבה דברים והבאת לי את הג'ננה לא מעט פעמים, יקירתי ואהובתי. אבל מעודי לא זיהיתי בך ולו שבריר של כוונת זדון או רוע לב, אפילו לא מתוך הומור. (למעשה אני חושבת שאת אפילו נוטה לפעמים לתמימות שמאוד מפתיעה אותי ביחס לקורותייך עד כה) 

ובאמת, יש בי לפעמים תמימות לא מוסברת אפילו לי. סנטיאגו תמיד נוזף בי שאני יותר מדי טובה, יותר מדי מאמינה בטוב ליבם של אנשים - זרים וקרובים. זו אולי הסיבה שלא רק אז, אחרי שהבחור הזה דיבר על המסיכות שחשכת האינטרנט מאפשרות לחבוש, אני נדהמת לגלות שמשהו ברשת אינו מה שגרמו לנו לחשוב שהוא, שמישהו הוא לא מי שהוא אומר. אבל אז, אחרי שהוא אמר את מה שאמר, חשבתי לראשונה באמת על מה שבחבח וחבריו עשו. עדיין, הם לא גרמו לאף אחד נזק. הם בחרו כינויים שיפתו רק את מי שמלכתחילה לא אמורה לנהל את השיחות שהוא מנסה לנהל. אבל מה עם שאר האנשים ברשת?

כמה אנשים מסתובבים ברשת ומעמידים פנים שהם מישהו לגמרי אחר ממי שהם? כמה מהם בכלל נמצאים בישראבלוג?

אני זוכרת שמועות שמרגי מהבלוג הפופולרי "לגמרי לבדי" היא דמות פיקטיבית. אני לא יודעת מה הסתבר בסופו של דבר, אבל יודעת שממש לא רציתי להאמין בזה. לא מאוד עקבתי אחרי מרגי, אבל מהמעט אליו נחשפתי - יצאתי מגדרי לעזור לילדה הזו. לחשוב שיכול להיות שבכלל לא מדובר בילדה שצריכה עזרה - שאולי בכלל לא מדובר בילדה בכלל - הופך לי את המעיים.

ומה לגבי הרווק?

בואו באמת נדבר על הטרדה מינית; כמה בחורים זכו לזיונים חינם רק כי בחורות חשבו שהן הולכות לשכב עם אושיית אינטרנט, ובסוף שכבו סתם עם איזה לוזר שדירג אותן בשביל אותה האושיה וצילם תמונות? פאק, המרכז לאמנות הפיתוי עורר סערה? הרווק היה הרבה יותר גרוע בעיני.

אבל לא רק מעמידי פנים ומתחבאים מאחורי זהויות שאולות ומומצאות זורעים הרס וחורבן אחריהם. גם סתם אנשים מן השורה. פעם יכולת לקרוא כתבה בעיתון או לראות משהו בטלויזיה והכי הרבה שיכולת לעשות היה לשלוח מכתב למערכת ולקוות שהוא יפורסם (וגם אז, שמישהו בכלל יטרח לקרוא). היום? היום כל אחד יכול לטקבק ולהגיד כל מה שעולה על רוחו. פוגעני והרסני ככל שיהיה. וזה לא סתם שאנשים יכולים להגיד ככל העולה על רוחם - הם יכולים היום לעשות את זה מבלי להצטרך לתת דין וחשבון על מה שהם אמרו, כמו תאונת פגע וברח. יותר מזה - תאונת פגע וברח שנשארת על הכביש, שרועה ופגיעה, והפוגע יכול לבקר בזירת הפשע ככל שיחפוץ, מבלי שאף אחד יידע שהוא זה שביצע את הפגיעה הקטלנית.

אני אומרת את זה מתוך ידיעה שגם אני חטאתי לפעמים בכך שלא הערכתי נכונה את גודלו של המדיום. שגם אני הרשיתי לעצמי להתבטא בחופשיות מתוך מחשבה שאני כותבת בפרום שהאדם לעולם לא יקרא, או בבלוג האלמוני שלי (אלמוני במובן של נטול חשיפה, לא במובן של עלום שם) אבל בסוף יצא שמישהו נפגע מניסוח שלי. סליחה שוב, חיה אילונה דר.

אבל לפחות אני לא מתכוונת להרע לאף אחד. מה לגבי כל האנשים שפוגעים באחרים מתוך כוונה תחילה זדונית? איך עוצרים אותם, מבלי לפגוע בחופש הביטוי?

לאלוהים הפתרונים.