היום (אתמול שלשום. לקח לי זמן לשבת לכתוב את זה) יום הולדת ארבעה חודשים לקודי וכבר יומיים (שלושה ארבעה) שאני מתהדרת שוב בצמיג-בטן חדש. אני חושבת שזו כל האפייה הזאת.
אתם מבינים, בחודש האחרון אני ממש מכינה הכל בבית. זה התחיל עם מיונז שום שהכנתי מאפס (כן - חלמונים, חרדל, שמן זית - דה וורקס) ועבר ללחם חיטה מלאה עם אגוזים וחמוציות באדיבות בשלנית חובבנית, ואז ביום שלישי הכנתי ארוחת שחיתות שכללה סטייק שכמותו מזמן לא אכלנו, ותפוחי אדמה אפויים מושלמים, ומאפה הכרובית המשגע של חיה אילונה דר. שאגב, הופתעתי לטובה לגלות שסנטי ממש היה מאוהב במאפה הכרובית. רק היה חסר יין ושמישהו אחר ישטוף כלים, וזו היתה תשובה מושלמת ליום האהבה הקודם, הפעם האחרונה שבה אכלנו במסעדה באמת.
~לב שבור אבל לא באמת~
אכילה במסעדות היתה אחד הבילויים המועדפים עלינו, ולמעשה היה זה סנטי שפתח אותי ליין ואוכל טוב. אבא שלי תמיד נהג להגיד שאולי אני לא הבת שלו, כי אחרת איך יכול להיות שאני לא יודעת לזהות אוכל טוב ולא נהנית מיין. והנה, עובדה. עד שסנטי נכנס לתמונה, כלומר.
ואני לא הולכת להגיד לכם שאני לא מסתכלת מה קורה עם שבוע המסעדות כשהוא מגיע, כי זה יהיה שקר. שבוע המסעדות הרבה יותר מעניין בעיני משבוע האופנה למשל. ואפרופו שבוע האופנה, אחותי כמעט הגיעה לבקר/לשבוע האופנה ואף השיגה הזמנה לתצוגה המסכמת של ראלף לורן, אבל אז נכנס לה קמפיין גדול והיא נאלצה לוותר. חבל. היה יכול להיות נחמד כן ללכת איתה לתצוגה אחת. אבל חוץ מלבדוק אם הפעם אני אצליח להשיג הזמנה ללה סירק במחירי הרצפה של שבוע המסעדות, אני לא ממש מתייחסת אליו. לשבוע המסעדות, לא שבוע האופנה, כן? הוא בא והולך, ועצם הרעיון של לצאת מהבית בכלל לא עולה על דעתי.
אל תבינו לא נכון, זה לא שכל מי שנולד לו תינוק צריך לשים את החיים שלו עד הולד ונחסכים ממנו כל מיני דברים, כן?
הכל עניין של בחירות ושל מצב קיים, והמצב הקיים של סנטי ושלי אומר שא. אני לא אוהבת להיות רחוקה מהבן שלי, וב. אין לנו כאן משפחה מה שמוביל לג. כסף למטפלים ובייבי סיטרים אין לי. אלא אם זה עבור עבודה יותר מכניסה, אבל אז שוב חזרנו לסוגיית ה"לא אוהבת להיות רחוקה מהבן שלי". ואם זה אומר שאני לא יכולה להתעסק עם השיער שלי חוץ מאשר לבצוע אותו לצבע כהה יותר כדי לכסות את כל מיליוני השערות הלבנות שלי - אז זה בסדר.
ואם זה אומר שסרטים לא רואים בקולנוע יותר אלא רק בבית, גם בסדר. גם ככה מזמן לא יצא לי ללכת לקולנוע עוד בימים שבהם היה לי כל החופש שבעולם לעשות את זה. ואם זה אומר שכל עוד חורף וקר נורא גם כשלא מושלג אז אני לא ממש יכולה לצאת מהבית לפגוש חברים, זה בכלל בסדר, כי הם יכולים להגיע אלי. גם ככה אני כמעט תמיד מעדיפה את הבית שלי על פני מקומות אחרים.
אז אחרי תסכולי סדר היום/ הרגלי שינה נכונים של חודש 3, הגיע חודש 4, והוא הרבה יותר מוצלח כמו כל דבר אחר בחיים, גם פה אנחנו קוצרים עכשיו את פירות ההצלחה של השלטון הקודם, כך שלמעשה עוד בתחילתו של חודש שלוש למדנו, סנטיאגו ואני, איך להשכיב את קודי לישון. הכל התחיל כשבמקרה היו לי שני האירועים ההם ללכת אליהם, כשפגשתי את השחקנית ההיא שחברה שלה איבדה את התינוק שלה בשליש השלישי להריון (
), וזו בעיקר הסיבה שעוד לא סיפרתי לכם על זה. הסיבה השניה היתה ג'ינקס, ומה אני יודעת אם זה בכלל יתפוס וכאלה? אבל בכל מקרה, באותו היום סנטי היה לבד עם העכברון במשך שלוש שעות, ומתישהו במהלכן הוא השכיב אותו לישון, וראו זה פלא - העולל נרדם בעצמו, בשקט, בלי להזדקק לאמצעים כמו הירדמות על הציצי תוך כדי יניקה. טוב, זה לא שהיו לו הרבה אופציות.
בכל מקרה, כשחזרתי הביתה אז ביקשתי מסנטי שיספר לי אך הוא עשה את זה, וסנטי ניסה להסביר אבל לא ממש הבנתי. כששוב הגיע זמן שבו קודי היה עייף וצריך לנמנם קצת ביקשתי מסנטי שישכיב אותו.
"זה לא יעבוד עכשיו. הוא ראה אותך, הוא יודע שאת כאן. הוא לא יקשיב לי." פסק אבי ילדי.
"זה יעבוד, זה יעבוד!" התחננתי. "אני אהיה ילדה טובה ולא אפריע ולא אכנס לחדר ולא אתערב ולא אעשה כלום!!!"
"לא, נו. הוא ראה אותך."
"בבקשה?"
"טוב, בסדר."
ושוב זה עבד.
כשאחרי המקלחת שוב זה עבד לסנטי כמו קסם, ביקשתי שיספר לי איך הוא עושה את זה.
שכבנו יחד על הספה הרכה שלנו נהנים מהשקט נטול המאבקים של שינה כמו שצריך של התינוק, וסנטי הסביר לי בטון רגוע מה הוא עושה, תוך ליטופים עדינים של הקודקוד והפנים שלי.
"אבל אני לא לגמרי מבינה..." הקשיתי והקשיתי והקשיתי לאורך הסיפור, עד שפתאום נכנעתי לליטוף הנעים וכבר לא היה לי בוער לברר מה בדיוק הוא עשה ואיך. השתתקתי והתמסרתי.
"אז הנה, ככה בדיוק." הוא סיכם, ואני הבנתי שוב כמה שהאיש שלי הוא חכם, אפילו שהוא לא למד באף אוניברסיטה או סיים תיכון באופן סופי ומוחלט.
מאז, לא תמיד אנחנו זקוקים לליטופים. לפעמים - בדרך כלל האמת - ההכנסה למיטה כן גוררת בכי מתוסכל ואז צריך ללטף אותו קצת - שלושה, ארבעה ליטופים עד שהוא נרגע. אחר כך, הקולות שמשמיעה הכבשה שנתנה לנו תמר פלציג ממשיכים להרגיע אותו והוא נרדם לבד. וזה נהדר ונפלא בכל כך הרבה רמות. במיוחד כי הוא מתעורר מהשינה הזו שליו ורגוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
