דיברתי על הפוסט שרציתי לכתוב, על התגלית המרעישה בשיחה עם אבא;
התחלתי לכתוב פוסט על מסיבת יום ההולדת המופלאה של קודי;
רציתי לכתוב על העובדה שלפעמים אני מרגישה בכלא בגלל הבחירה שלי בבלוג לא אלמוני, אלא גלוי. הרי לא תמיד החיים שלי, הסיפורים שלי, הם רק שלי. כלומר, ברור שלא. וזה גם לא "לא תמיד" אלא "אף פעם" - אבל בדרך כלל לדבר על החיים שלי ועל מי שמעורב בהם לא יפגע באחרים. ולפעמים? לפעמים זה יכול לפגוע.
אז אני מצנזרת.
ומשתגעת.
וחושבת "למה לא פתחתי בלוג אנונימי מלכתחילה?" ושוקלת לפתוח בלוג חדש, אחד אנונימי.
אוף.
והנה, גם עכשיו בכלל לא כתבתי כלום.
אבל שלא תרגישו מרומים על אזעקת השווא:
התגלית המרעישה.
לא זוכרת אם סיפרתי או כמה סיפרתי. אבל מאז גיל מאוד מאוד צעיר, לפני שנולדה אחותי הקטנה, יש זיכרון אחד שרודף אותי.
הוא רדף אותי כזיכרון, הוא רדף אותי בחלומות בלהה, ואחר כך המשיך לרדוף אותי בצורה של זיכרון שהיה זיכרון שרדף אותי.
זכרתי את כל הפרטים החשובים. אני עדיין זוכרת.
אני לא יכולה להגיד לכם מתי הזיכרון נהיה זיכרון של עצם העובדה או של הזיכרון. וואו, זה מבלבל. אז לצורך העניין, במקום זיכרון, נקרא לזה "סיפור"; לא כי זה סיפור, כי אנחנו נוטים לבקר בזכרונות שלנו בצורה של סיפור. או שאנחנו מספרים לאחרים או שאנחנו מספרים לעצמנו (או כותבים ביומן?). אז אני לא יכולה להגיד מתי הזיכרון הפך להיות רק לסיפור שזכרתי וכבר לא זיכרון "חי", אם תרצו. אבל זה היה שם, כל חיי.
בסביבות גילאי העשרים המוקדמים שלי, רציתי לחקור את העניין. שקלתי טיפול בהיפנוזה.
אחר כך ירדתי מזה.
פעם ניסיתי לשאול את אבא אם אולי קרה פעם איזה משהו כשהייתי קטנה. לא איתו, מן הסתם. ברור לי שזה לא הוא ולא קשור אליו. אבל חשבתי שאולי אם היה סיפור כלשהו, הוא אולי יידע. לא, הוא לא ידע.
ואז בביקור האחרון, שאלתי אותו שוב. הפעם עם יותר פרטים.
הזיכרון הוא כזה:
אני, צעירה מאוד.
חד משמעית עוד לא היתה לי אחות.
חד משמעית זה קרה בבית שלנו בקיסריה.
יותר מזה - זה קרה על הדלפק במטבח שלנו. במטבח היפה שלנו בקיסריה שלנצח יהיה עיצוב שאני אוהב ואעריך.
והיה שעון. אני זוכרת שהייתי שכובה על הגב והפניתי את הראש להסתכל על השעון.
עוד לא ידעתי לקרוא שעון. עוד לא ידעתי מהו באמת מושג הזמן. אבל ידעתי שלשעון יש איזשהו קשר לעניין, אז הסתכלתי על השעון והתפללתי שהדבר הכואב הזה יפסיק.
מישהו רכן מעלי.
אני לא יודעת להגיד מה הוא עשה. אני לא יודעת להגיד שזה היה "הוא" ולא "היא".
אבל אני יודעת שכאב לי. ואני די בטוחה שהוחדרו לתוכי חפצים. די. מספיק בכדי שלמונח "מעשה סדום" תמיד היו לי רגשות מוזרים. לא רציתי לדעת מה זה אומר בדיוק. בסוף למדתי פעם. בטח מקריאה בעיתון או משהו.
התגלית המרעישה היתה שכאשר שאלתי את אבא, מעבר לזה שהוא היה המום וחשדן משהו לגבי העובדה שאני לכאורה זוכרת משהו שקרה בגיל כל כך צעיר (הייתי בת שנתיים ותשעה חודשים כשנולדה אחותי) - הוא זכר דבר אחד מוזר;
הוא היה בהפלגה ארוכה לאורך מרבית תקופת ההריון השני של אמא, ואני נשארתי איתה בבית בקיסריה.
יום אחד בשיחה ביניהם, היא אמרה לו שביקשתי מעיל ורוד.
"את המעיל הוורוד שלך את זוכרת?" הוא שאל.
לא זכרתי. כלומר, לא מעבר לזה שיש לי תמונות שונות עם מעיל ורוד. ככל הנראה, זה מעיל שליווה אותי כמה שנים.
אבא שלי חרש את כל צרפת בחיפוש אחר מעיל ורוד שכזה, ובסוף ממש לקראת סוף הטיול, הוא מצא אותו. כשהגענו אל הנמל לפגוש אותו, הוא נתן לי את המעיל, אבל מה שהוא הכי זוכר, הוא שהתנהגתי מאוד מוזר. בעיקר, נצמדתי אליו בכוח והחזקתי לו חזק את היד וכל הזמן קראתי לו. "אבא."
"אבא!"
ושוב נצמדתי חזק ולפתתי את היד שלו.
תגידו, כמו עינבי, שזה הגיוני לילדה בת כמעט שלוש שלא ראתה את אבא המון זמן.
אבל העובדה היא שלאורך כל הילדות שלי הוא תמיד נעדר לתקופות ארוכות. נו, רב חובל של אוניה.
ועוד עובדה היא, שזה אף פעם לא קרה לפני כן, או לאחר מכן.
כלומר, בוודאות קרה משהו בתקופה שבה הוא נעדר.
בוודאות זה היה טראומתי. וזה מאוד מתחבר מבחינת זמנים לזיכרון שלי, כל הילדות רדף אותי.
וכל הילדות היו לי חלומות שחזרו על עצמם. אני זוכרת שלושה כאלה, למעשה;
החלום של כל הילדים מהכיתה שלי - וכל שנה נוספו ילדים חדשים מהכיתה החדשה שאליה עברתי - וכולנו מטיילים יחד ביער. זה היה חלום קסום. גם אהבתי שכל שנה התווספו ילדים ונשמרו הילדים שאהבתי מהכיתה הקודמת. אהבתי את העובדה שבחלום היתה לי "כיתת החלומות".
והיה החלום שאורך לי השיער באורח פלאי - ופעם אחת, אחרי איזה ליל סדר, חלמתי שהשיער ארך ובבוקר הוא אכן נדמה ארוך יותר.
וואו, יש לי מלא זכרונות. זה כמעט מפחיד 
.
והחלום ההוא, הסיוט שרדף אותי.
ובאותם ימים, זה לא שהיתה טלוויזיה מלאת ערוצים שיכולתי לראות איזה סרט כזה באקראי בטלויזיה.
אם כי, יכול להיות שראיתי סרטים משונים כי אלוהים רק יודע איזה חומרים לא מתאימים אמא שלי חשפה אותי אליהם ובאיזה גילאים.
אבל לא;
זה תמיד היה זיכרון מוחשי, של משהו שקרה.
המטבח, השעון.
ומשלב מסוים גם הדבקתי את זה על איזו מטפלת אחת שהיתה לנו.
שכמובן, כף רגלה מעולם לא דרכה בארץ הקודש, בטח לא בבית בקיסריה. ופגשתי אותה לתקופה קצרצרה כשהייתי מבוגרת יותר. למעשה, אז אחותי היתה בת שנתיים וקצת ואני בת חמש.
נדמה לי שזה הדבר היחיד שכן כתבתי עליו בבלוג - על היום שבו נפל לי האסימון שעצם העובדה שהפלתי על המטפלת הזאת את האשם היתה הדרך שלי להתמודד עם הזהות של האדם שבאמת היה אחראי, כי ככל הנראה הידיעה מי זה היתה קשה לי מכדי לשאת.
כך או כך - הגילוי שאכן היה משהו טראומתי שקרה לי וזה מסתדר עם הזמנים של הזיכרון שרדף אותי - זה היה גילוי משובב נפש. ולו בגלל שסוף סוף אני יודעת שזה אכן אמיתי, ולא סתם רדף אותי כל השנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
