לא, זו לא טעות. הסמיילי הזחוח שם בדיוק בגלל שאני לא אישה מוכה. דא?! אבל כרגע, למעשה החל מאתמול, אני בהחלט נראית כמו אחת. ווע ווע כמה שהפרצוף שלי מנופח ממכות!
ומי הרביץ לי, תשאלו?
אה.
הרצפה.
מאוחר יותר אני אנסה לחפש את הלינק לפוסט המתאים, כי אני די בטוחה שכתבתי כאן פעם כשהתעלפתי בשירותים של איזו מספרה יוקרתית במנהטן. למזלי - או שלא - זה היה בתא השירותים הפרטי והעשוי נירוסטה ובעל עיצוב עתידני. אז כשהתעוררתי, כמו שלרב קורה כשאדם מתעלף ורק אחרי כמה דקות (דקה-שתיים בד"כ) מתעורר, לרגע עבר לי בראש שאולי נחטפתי על ידי חייזרים ועכשיו אני בתוך החללית שלהם. אבל אז חזרתי למציאות.
אז נחזור רגע למציאות;
אתמול התעלפתי.
מסכן סנטי שלי, כבר איזה חודשיים שבכל יום חופש שלו אני מפילה עליו סרטים חדשים. אתמול זו היתה ההתעלפות. ותשמעו, זה מלחיץ!
חשבנו ללכת לאכול צהריים, ואני רציתי ללכת למסעדה חמישה עלים, שנפתחה בשעתו על ידי הית' לדג'ר זכרונו לברכה. אני זוכרת שסנטי לא רצה ללכת אליה בעבר, אבל חשבתי שזה בגלל שהיינו מלווים בקודי והוא לא רצה להתמודד עם הלחץ של תינוק במסעדה. אז אתמול, כשקודי היה בגן, חשבתי שנוכל ללכת למסעדה הזו, שהאוכל שלה באמת נהדר. וחשבתי שהוא דווקא ישמח כי הוא כל כך אהב את הית' לדג'ר הרי! אבל לא. הוא לא רצה לשבת שם כי זה מסוג המקומות שהשולחנות נורא צפופים ואתה מרגיש שאתה יושב מעל גבי סועדים אחרים והם יושבים עליך.
ואולי לו הלכנו לא הייתי מתעלפת, כי האוכל היה קצת מעלה את לחץ הדם שלי או משהו. אבל זה לא שהיינו רעבים בשלב הזה, ובאמת לא ברור לי מה גרם לי פתאום לאבד את ההכרה. אבל כשהוא לא רצה ללכת לשם המשכנו במעלה שדרות מנהטן בגרינפוינט, השכונה שצמודה לשכונה שלנו (אתם אולי מכירים אותה מצפייה בסדרה "בנות") ונכנסנו לאיזו חנות כדי לקנות לסנטי חולצות לעבודה. מצאנו שתיים במידה שלו ועמדנו בתור כדי לשלם, אבל לאורך כל הזמן הזה פתאום הרגשתי שאני ממש חייבת לשירותים, לעשות מספר 2, ופתאום היכה אותי גל של כאב כזה. מכירים כשאתם ממש אבל ממש חייבים ללכת לשירותים, אבל ממש ממש עכשיו? ואז הבטן שולחת לכם גל כזה של כאב נורא? אז כזה. ואמרתי לו ואז נעמדתי קצת קרוב יותר ליאזה משהו, קצת להישען עליו, פחות להיות ליד סנטי. ואז פתאום הרגשתי שאני עומדת להתעלף.
בפעם הקודמת שהרגשתי שאני עומדת להתעלף, זה היה בתחילת ההריון עם קודי, ודווקא חצי שעה אחרי שאכלתי ארוחת בוקר נפלאה עם סנטי. אז הייתי לבד, ובדיוק עמדתי מול הדלתות של הסאבוויי, בקרון הכי עמוס (כי הוא הכי קרוב ליציאה מהתחנה) והדלתות עמדו להיפתח ופתאום הרגשתי שמסך שחור יורד ומכסה את העיניים שלי והתפללתי לאלוהים שאני לא אתעלף. בבקשה, אל תיתן לי להתעלף מול הדלתות של הקרון הכי עמוס שניה לפני שהן ייפתחו ואני ארמס תחת אנשים, וחמור מזה, העובר שלי יירמס יחד אתי!
ואלוהים שמע אותי, והדלתות נפתחו ואני הגעתי אל העמוד בתחנה ואחזתי בו, ואז התיישבתי, ואז לפחות חצי מהאנשים שיצאו מהרכבת ניגשו אלי ובדקו אם אני בסדר. ייתכן שגם אז החלפתי צבעים כמו אתמול. לא יודעת. אני רק זוכרת שמלמלתי להם "הכל בסדר. הכל בסדר. אני רק מחכה שהתחנה תתרוקן מאנשים כדי ללכת הביתה" ותהיתי איך זה שכל פעם שקורה לי משהו כזה בעיר שאמורה להיות הכי מנוכרת בעולם, כל העולם ואשתו נחלצים לעזרתי במקום להניח לי לנפשי.
בכל מקרה, נחזור לאתמול.
אז אני מרגישה שאני עומדת להתעלף ואני אומרת לסנטי "נראה לי שאני הולכת להתע...."
ומתעלפת. [1]
והפנים שלי הופכות לצבע כחול עמוק, וסנטי מזנק ומנסה לתפוס אותי אבל אני מהירה ממנו, ואז אני נופלת בכל זאת, וחובטת לפרצוף שלי באמ-אמא שלו. פלאש פורוורד מהיר - מסתבר שהצלחתי לשבור את העצמות בלחי והסינוס של צד ימין. פלאשבק - מסתבר שגם בזמן מלחמת המפרץ, כשהסעתי את מעין ושונית בעגלול שלהן ופתאום איבדתי שליטה והן כמעט התהפכו אבל תמי תפסה אותן והן ניצלו ואילו אני נמרחתי על המדרכה והשארתי את כל העור מצד שמאל של הפנים שלי עליה, שברתי את הסינוסים של צד שמאל. עובדה שהם גילו כשעשו לי סי טי אתמול לבדוק אם שברתי משהו.הרופא שמומחה לתיקונים פלסטיים שדיבר איתי אמר שאכן יש שברים לסינוס, אבל הם כמו השברים הישנים בצד שמאל והם יתאחו לבד, ואני בוהה בו ואמרת "יש לי שברים ישנים יותר? וואו. אפילו לא ידעתי ששברתי כלום. אז, או עכשיו."
טוב, נחזור להווה. כלומר, לרגע שבו התעלפתי.
אז סנטי רץ אלי ולא מצליח לתפוס אותי לפני שהראש שלי דופק מכה היסטרית לרצפה, והוא מנסה להרים אותי, אבל אני כבדה. כל כך כבדה! כי ככה זה גופות. כשהאדם לא בהכרה הוא לא תומך במשקל הגוף של עצמו וזו רק מסה אחת גדולה וכבדה. והוא נבהל מהפרצוף הכחול ונותן לי מכה קטנה ואז מנסה להשכיב אותי קצת על הרגליים שלו ואנשים שלא מבינים בכלל שהוא איתי וחושבים שהוא סתם אחד מהלוקוחת אומרים לו "היי, מה אתה נוגע בה ככה? חכה לאמבולנס!" והוא אומר להם "זו אשתי, באק אוף!" והם נרגעים קצת, ומישהי אומרת לו להזיז את הרגליים שלי ולהשטיח אותן - נדמה לי, אני לא באמת בטוחה מה קרה או איך קרה, כן? ואני חוזרת להכרה אחרי דקה-דקה וחצי, וכולי בכי, ואני עייפה, כל כך עייפה. וזוזו ממני כבר אנשים. מי אתם? למה אתם מציקים לי? תנו לי לישון!
ואז סנטי תומך בי ואנחנו יוצאים אל הרחוב וחצי מהחנות בעקבותינו, ואישה אחת ככל הנראה דיברה איתי ספרדית, אבל סנטי אמר לה "גברת, היא לא מדברת ספרדית. היא לא מבינה אותך" ואז מגיע האמבולנס. ובשלב הזה, אגב, אני כבר לבנה כמו רוח רפאים.
וכל הזמן אני כל כך צריכה לשירותים הרי!
אז אנחנו עולים לאמבולנס ונוסעים לבית החולים וכשאנחנו מגיעים, סוף סוף אני מצליחה ללכת לשירותים. תודה לאל!
בכל מקרה, אחר כך נשארתי בבית החולים במשך שעות, וסנטי הלך לאסוף את האפרוח מהגן והלך איתו לגן השעשועים ושיחק איתו. ובערב האפרוח התחיל לבקש את אימא שלו.
"מאמי, מאמי." ולקח ספרים והביא אותם למיטה ואמר "אבא, מאמי, בוק!" ואבא הסביר לו שאמא כרגע לא יכולה לבוא. ואז האפרוח בכה ורץ לדלת ודפק עליה וקרא "מאמי, מאמי!"
ובסופו של דבר הודעתי לרופאים שעם כל הכבוד, אני צריכה לחזור הביתה לילד הקטן שלי, ואם גם ככה הם לא הולכים לרצות לנתח אותי בפנים כי השברים כבר יתאחו מעצמם, אני מעדיפה לישון במיטה שלי (או במיטה בכלל, כי בעשר וחצי בלילה עוד לא היה להם צפי מתי תתפנה מיטה שבה אוכל לשכב בשקט) ורצה לחבק את התינוק שלי ואת בעלי, ותודה ושלום.
ועכשיו אני מסתובבת עם פרצוף מפוצץ ממכות, ועין ימין שלי מנופחת לאללה וכולה פנס אחד שחור ענקי.
אבל סך הכל, באמת שלא נורא כואב לי.
ואתם - תשמרו על עצמכם!
נשיקות 
[1] מסתבר ששניה לפני שהתעלפתי גם התפלק לי פלוץ. בחיי שלא ידעתי מזה בכלל! ככל הנראה, היה מדובר באחד מאלה שהם שקטים אבל הרסניים במיוחד, כי האישה שעמדה לידי וגם סנטי, הריחו. והיא חשבה שזה היה הוא שהפליץ, אבל אז בדיוק הכרזתי שאני עומדת להע(לף) והתמוטטתי לכיוון שלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
