מגילות סנטה מיקה'לה

בואו נתחיל דווקא עם עדכון קטן - העדפתי לא לדבר עם בעל הבית ולהימנע מהכנסת ראש בריא למיטה חולה. בינתיים, הוא בכלל לא ניגש לדבר איתי.

יכול להיות שהוא בסך הכל מנסה לגרום לשכנה מלמעלה לעזוב?

אני יודעת שהוא אמר לי לפני כמה חודשים, כשנדמה היה שהיא הולכת לעזוב, שהוא רוצה שהבן שלו יעבור לדירה שלה או לזו שלנו. יכול להיות שזו הדרך שלו לגרום לה לעזוב מרצונה...

אני מעדיפה לקוות שלא כך הוא, ושזו בסך הכל תקלה שנעוצה בכוונות טובות אבל חוסר ידע להוציא אותן לפועל בצורה טובה.

ועכשיו לסיבה לשמה נתכנסנו - טוב, לא ממש מדויק. הסיבה לשמה התכנסה הכותרת - על תרבות מגניבה ולמה החיים בארה"ב כל כך יותר קלים;

לפני שבועיים בערך קיבלתי מהגן של קודי חוברת עם כרטיס מועדון מצורף על שמות המשפחה של סנטיאגו ושלי, שהם שמות המשפחה של קודי. כמעט זרקתי את זה לפח, כי מה אני צריכה עוד ניירת בבית? כמעט, אבל מזל שלא.

החוברת והכרטיס היו למועדון בשם המעט פלצני, "תרבות מגניבה", או cool culture.

שלשום, פתחתי את החוברת והעפתי מבט, ואז עפתי לגמרי.

הכרטיס הזה, הוא חברות לשנה פחות או יותר (עד השלושים ואחת לאוקטובר 2014) במועדון הזה, ומה שהחברות הזו אומרת היא שכל מוזיאון גן בוטאני או גן חיות שרשומים בחוברת - כלומר, למעט גן החיות בברנקס - מאפשרים לנו כניסה חינם עם הכרטיס. בגדול, "אתה ועוד ארבעה אורחים". כלומר או סנטי או אני, שכן חייב להיות מבוגר אחד מהמשפחה, יכולים להיכנס עם עוד ארבעה אנשים. יכול להיות שזה מוגבל למשפחה בלבד, כלומר הילד/ים שלנו, אחים שלנו וכיו"ב. אבל האמת היא שאני בכלל לא בטוחה, לאור בחירת המלים "את/ה ועוד ארבעה אורחים" ו"אם אתם יותר מחמישה, קחו בחשבון שהנוספים יצטרכו לשלם כניסה".

וזה מדהים, כי מוזיאונים כמו מומה והוויטני והגוגנהיים שהכניסה אליהם היא במחיר מלא ויקר למדי, או לגני החיות השונים באיזור ניו יורק (חוץ מהברונקס, יש עוד איזה ארבעה) או הגנים הבוטאניים המדהימים (גם מאלה יש איזה ארבעה חמישה מסתבר) - אלה אחלה דברים שכל כך שווה וכיף לעשות עם הילד. או לבד. ואם זה חינם, אז בכלל.

שלא לדבר על זה שאחותי הקטנה נהייתה דיילת ודיברה על מוזיאונים, וככה היא תוכל ללכת עם הכרטיס שלי, לאור זה שהשם הפרטי לא מוצג על הכרטיס, רק שם המשפחה שלנו.

וכל המסביב - הגן המופלא שפתוח משמונה עד שש כל יום, גם במרבית החגים בהם בתי ספר סגורים או ימי בחירות, שיש בו חוגים מקסימים והילדים עושים בו אמנויות כל הזמן. זה די מדהים לראות כמה שהקטנצ'יק כשרוני, למען האמת. במיוחד לאור זה שהוא יליד אוקטובר, כלומר, אחד הצעירים בגן. מרבית הילדים עוד יזכו להיות בני ארבע בשנת הלימודים הזו.

תרנגולי הודו לחג ההודיה (קודי הוא סבסטיאן קודי, כך שהתרנגול שנקרא "סבסטיאן" הוא שלו

עצים בשלכת של ניו יורק. שוב, חפשו את סבסטיאן

ספינת הפיראטים שהוא בנה מהצעצוע הזה, שאין לי מושג איך קוראים לו. שימו לב, שהכל הוא בנה לבד. כולל את הקוביה באמצע ואת המפרש.

אישית? התרגשתי.

אבל נו, הבן שלי, אחרי הכל. אם אני לא אתרגש, אז מי יתרגש?

טוב, האמת היא שהאישה שעובדת במטבח ועוזרת לשף מאוד התרשמה מזה שהוא בנה את הקוביה לבד, והגננת אמרה לה שכן, הכל לגמרי לבד.

והשף, כפרות עליו, מר סנטוס היקר, הוא השאיר לי בתיבה של הילד את התפריט השבועי, כי אני תמיד שואלת אותו מה הוא הכין היום וכאלה. אז באחד הימים הוא אמר לי בחיוך, "את יודעת, את יכולה לקבל את התפריט מסודר." ויום למחרת מצאתי את התפריט בתיבה של הילד.

למשל, מחר לארוחת הבוקר (ארוחה שקודי אף פעם לא מגיע אליה כי אני לוקחת אותו לגן בתשע וחצי בבוקר, וארוחת הבוקר מוגשת בין שמונה וחצי לתשע) הם יקבלו דגנים של קאשי , סירות אפרסקים טריים, חלב או מים. לצהריים יוגשו להם רגלי עוף ברוטב חרדל-ודבש, אורז מלא, ירקות מבושלים, סלט ירקות (לא הישראלי, יותר בסגנון של עלים ירוקים וקצת ירקות חתוכים) ומנדרינות, לארוחת ארבע בסביבות 3 הם יקבלו קרקרים וגבינה, ומים או חלב. בצהריים, אגב, השתייה היא רק מים.

וכל זה, כל זה - עולה לי 15 דולר לשבוע.

להורים של קרלייל החמוד שראיתם בוידיאו הצחוק הפרוע של הלואין, זה עולה 200 דולר בשבוע. אז נכון שבתרגום לשקלים זה הרבה יותר כסף, אבל בואו ניקח בחשבון שההורים של קרלייל עובדים משרות מלאות שמשלמות להם במקרה הרע בין חמש מאות לאלף דולר בשבוע, כך שבאופן יחסי, זה עדיין כלום כסף.

בארץ, משרה מלאה ממוצעת תשלם לך פחות או יותר את מה שתצטרך להוציא על הגן ממילא.

עצוב. וכואב. כואב מאוד.

קשה לי לראות מה שהולך בארץ.

קשה לי, בעיקר כי לא הגעתי הנה בשביל שיהיה לי יותר קל, ותמיד חשבתי שבסוף אחזור. אבל ככל שהזמן נוקף, בלי קשר לעובדה שאהבת חיי הוא מקסיקני מתוק וכרגע החיים שלו כאן, ובכל מקרה - כאן זה ליד אחיו והרבה יותר קרוב להורים שלו - ככה הולך ומתחוור לי שהסיכוי שאחזור לארץ קטן והולך, מצטמק ונגמר.

וכואב לי. באמת באמת שכואב לי.

עכשיו אני רואה שהנושא החם הוא מזוודה אחת. ובכן, מזוודה אחת היתה כל מה שלקחתי איתי כשעברתי הנה. אחר כך, בביוקרי מולדת שונים, לקחתי איתי שתי תמונות שציירה אמא ז"ל ועוד כמה דברים.

אבל בגדול, אני לגמרי מזדהה עם המוני הצעירים שנוטשים את הארץ, וזה מאוד מסתדר עם הפוסט הזה בסופו של דבר.

וחבל, כל כך חבל.