לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מגילות סנטה מיקה'לה


לא קדושה, ובטח שלא מעונה. אז מה כן? סופרת ושחקנית מתחילה הסובלת ממקרה חמור של אקסהביציוניזם נפשי. חיה בסרט, לא שותה בקפה תמר. גם לא מלנכולית. למעשה, השמועה הרווחת היא כי מדובר בבחורה אופטימית עד זרא. תשפטו אתם.

כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

11/2013

מעז יצא מתוק, בערך


זה לא ממש פתגם הולם כרגע, אבל בסופו של דבר הוא כן הכי הולם. כי למרות שהיום הזה הוא ללא ספק יום מקולקל לאללה, איכשהו למרות כל הקילקולים הוא מקסים.

קודם כל, כי אחלה מזג אוויר ואפשר ממש ליהנות מנופי הסתיו של ניו יורק בלי שיהיה קר מדי כי חורף בעצם.

שנית, כי איכשהו חרף הקלקול, דברים מסתדרים.

 

אז מה מקולקל ומה הסתדר?

טוב ששאלתם מוציא לשון

 

מה שהכי מקולקל זו מערכת הרכבת התחתית, שהחליטה לסגור לחלוטין את רכבת ה-L ולשפץ אותה. כי, אתם יודעים, לפני שנה היה הוריקן וזה.

ובגדול הם היו אמורים לעבוד בלילה, אבל החליטו פשוט לעבוד ביום גם כן. וכתוצאה מכך, נסיעה של רבע שעה-עשרים דקות מהבית שלי לסטודיו של הצלם, לקחה לי יותר משעה וחצי, ועירבה גם נסיעה במונית, ובחזור, לא רק שכל סשן הצילומים התעכב והתחיל מאוחר מדי (אבל אז, למרבית מזלנו, גם האנשים שהגיעו אחרינו איחרו אז היה לנו מספיק זמן בסופו של דבר) גם לקח לי שוב שעתיים כדי להגיע ולאסוף את האפרוח. רק כדי לגלות שהבייביסיטר שכחה להשאיר את המפתחות שלי עם האמא שלה קירה, שעכשיו שמרה גם על קודי.

טוב, אז זה היה ה"בקצרה". עכשיו לאורך המיקאי שאתם מורגלים בו.

 

בגדול, לא זוכרת אם יצא לי לספר לכם, אבל בהריון הזה למרות שאני סובלת יותר מתחלואים שונים, אני ממש מבסוטה מהבטן. סוף סוף יש לי בטן הריונית יפה, מאלה שהייתי רואה בתור ילדה ונערה ומתמוגגת וכבר לא יכולה לחכות עד שאהיה הרה בעצמי. כלומר, בימים המוקדמים יותר בהם חשבתי שלהרות זה רעיון טוב. כי אז עינבי הרתה, הראשונה בינינו, וכהרגלה בקודש שפכה עלי עודף אינפורמציה אינטימית ומטרידה ביותר שגרמה לי להחליט שאני לא רוצה ילדים משלי. בשביל מה? גם ככה אני סוחבת כמה גנים מאוד מטרידים של מחלות נפש מצד אמא (מאניה דיפרסיה ופרנויה) ומצד אבא (אח שלו שסבל מסכיזופרניה פרנואידית ואלימה). ואז כל השינויים הפיזיולוגיים הנוראים, והלידה. לשם מה זה טוב? עדיף לאמץ או להיות הורה, נו, פוסטר. איך קוראים לזה בעברית? כמו בסדרת הספרים של גלילה רון פדר... המפף, הריון.

אבל כל הזמן ידעעתי שכל זה תקף אך ורק אם לא יהיה לי ביש המזל להתאהב בגבר שירצה משפחה משלו ואז, מוכת אהבה, אכנע.

וברור שזה בדיוק מה שקרה, אבל במפתיע גיליתי שני דברים - הראשון הוא שזה באמת לא כזה נורא להיכנס להריון ושזה יתרון מאוד גדול לעומת מה שהרבה אנשים שרוצים משפחה עוברים, והשני הוא שבין הגנים שאמא העבירה לי, היא העבירה לי גנים של הריון שדווקא עושה לגוף יופי של דברים. כמו למשל, אצלנו במשפחה זו אחלה דיאטה. כל הנשים במשפחה של אמא, אחת אחת, הורידו משקל במהלך ההריון וסיימו אותו רזות יותר ממה שהיו כשהוא התחיל.

אבל בעוד עם קודי היה לי הריון שנראה כמו בת, כלומר, מסביב כזה,



הפעם הקטנטולה עושה לי בטן של "בן", כלומר רק בטן, והיא בולטת קדימה, ומאחורה אני בכלל לא נראית בהריון. או כשאני יושבת. נגיד, כאן:


אז הפעם ממש רציתי להצטלם עם הבטן. אבל ממש!

ובכן, מצאתי לי צלם וקבעתי איתו להיום. כלומר, הוא אמר שהוא יכול היום בעשר בבוקר. הייתי מעדיפה אמצע שבוע אבל זה לא יצא. אז בסדר, נסתדר עם היום.

אלא שהרכבות, אל אלוהים. הרכבות!

וסנטי איבד את המפתחות הרזרביים שלנו לפני כמה שבועות ונזכרתי בזה רק כשעמדתי לצאת, ואמרתי לבייביסיטר - שהודיעה לי שהיא חייבת לצאת קצת מוקדם יותר ולכן תשאיר את קודי עם חברה שלו קירה ועם אמא של קירה, קרי, הבוסית שלה. סבבה. רק שתיקח את המפתחות שלי ותיתן לאמא כשהיא הולכת.

 

אז אני יוצאת אל הסאבוויי עם התיק שלי ועוד שקית עם כמה בגדים להחלפה - סט הלבשה תחתונה יפה כזה, סט בגדי יוגה, שמלה חמודה. וגם מה שלבשתי מלכתחילה היה חמוד לאללה, אז עוד אופציה.

ואז אני מגלה שהרכבת לא עובדת. כלומר, לא מהתחנה שלנו, צריך ללכת ארבעה רחובות אל התחנה הבאה. סבבה, לא נורא.

אלא שכשאני מגיעה לתחנה הבאה, מסתבר שזה רק כדי לעלות על האוטובוס שייקח אותנו לתחנת הרכבת האחרת, שהיא גם רחוקה יותר, כלומר, עוד עשר דקות רבע שעה של נסיעה לפני שהנסיעה האמיתית תתחיל, וגם לרכבת שתיקח אותי למקום רחוק יותר מהיעד הסופי שלי.

אז במקום שאני אהיה אצל הצלם בעשר, כמו שקבענו, אני מגיעה אליו ברבע לאחת עשרה אוף.

כמובן שיידעתי אותו על האיחור, אם כי בשלב הזה עוד לא העליתי על דעתי לכמה איחור זה יגרום, ובינתיים יעלי כבר מגיעה אליו, כי אתמול דיברנו ואמרתי לה שאני מצטלמת והצלם אמר שיהיה נחמד אם אני אביא חברה או אחות או אמא או משהו, ומאחר שהיא גם ככה רוצה ללכת ליוגה בסביבות שתיים עשרה ואני רוצה לעשות כמה תמונות יוגה, יכול להיות אחלה.

ובכן, כולי מבואסת מהאיחור ומהעובדה שנאלצתי לקחת מונית למרות הכל - והעיר איכשהו היתה פקוקה ומעאפנה גם היא, וממש מקווה שאיכשהו נספיק לעשות משהו. כי הצלם יידע אותי שיש לו מישהו אחרי, אז כל עוד אגיע לפני עשר וחצי יהיה בסדר. אבל עשר וחצי עבר, וגם עשר וארבעים. ואוף, אוף!

אבל אז יעלי ואני נכנסות, והוא חמוד לאללה, הצלם, ואנחנו מתחילים ויוצאות סבבה של תמונות. קודם עם שמלה ואז עם הבייבידול החמוד שקניתי (במטרה להחזיר לחנות אחר כך, ברור) ואז כמה תמונות יפות של יעלי, שיהיו לה הדשוט חדשים.

ואז הצלם שואל אם אני יכולה להוריד את הבייבי דול ולשים צעיף במקום, וכבר כמה זמן שאני חושבת לי שהייתי צריכה להצלטם טופלס מזמן. ממש מזמן. כשהציצי שלי היה מושלם ברמות אחרות, כזה שנרה כאילו אני לובשת חזיית פוש-אפ בלתי נראית כשאני לא לובשת כלום. וממש לאחרונה לא יכולתי שלא לשים לב לזה שזה כבר לא נראה כמו פוש-אפ (טוב, זה ידעתי כבר כמה שנים) אבל בשביל בת 36 שהמשקל שלה משחק יו יו על הזמן, ושהניקה את הבן שלה למעלה משנתיים בצורה א-סימטרית (!) יש לי חזה מדהים. למעשה, במרבית קני המידה החשופים במדיה השונה, בלי קשר לגיל או להנקה - הוא פשוט חזה יפה. והוא לא יישאר ככה. אז אם כמו לדמות של קייט ווינסלט בטיטאניק תהיה לי תמונה של איך הוא היה פעם, זה יהיה ממש נחמד. אז אמרתי סבבה, למה לא?

גם הבאתי אתי צעיף, למקרה הצורך.

עשינו כמה תמונות כאלה וכמה תמונות סילואט, גם בלי הצעיף בכלל.

היה קצת מביך - אבל רק קצת, בחיי.

ובינתיים הוא קיבל הודעה מהאנשים הבאים שהם מאחרים (כי העיר והרכבות התחתיות היו דפוקים היום הרי) אז היה לנו אפילו זמן לכמה תמונות יוגה. הללויה!

בימים הקרובים אקבל את התמונות ואפרסם כמה מהן כאן. לא את אלה עם הציצי, אפילו שזה בסילואט, אבל כמה מהאחרות - השמלה, בייבידול, התקריב של הבטן והיוגה.

 

ויעלי ואני הבטנו בחלק מהתמונות. הוא בהחלט אחלה צלם, הבחורצ'יק. יצאו תמונות משגעות.

והיה כיף להיפגש אחרי שלא יצא לנו כבר מלאן זמן, והיא בדיוק נוסעת לארץ עכשיו לביקור, אחרי שלא יצא לה לבקר כבר שנה. אז בכלל יצא טוב.

וקודי?

קודי מאוד נהנה לשחק עם קירה.

אלא מה?

מריה הבייביסיטר שכחה לתת לאמא האחרת את המפתחות.

סטנדרטי

אבל בסוף הצלחתי לאתר את הסט הנכון בין המפתחות של בעל הבית, וכשנכנסנו הביתה גיליתי שמריה גם שטפה לי את הכלים שהיו בכיור, נשמה טובה שכמותה.

אז בסופו של דבר, דווקא היה אחלה יום.

קריצה

נכתב על ידי , 16/11/2013 22:00  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מיקה גיל ב-21/11/2013 19:58




53,056
הבלוג משוייך לקטגוריות: האופטימיים , החיים מעבר לים , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למיקה גיל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מיקה גיל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)