מגילות סנטה מיקה'לה

סליחה על האיחור המשווע. חלקכם כבר יודעים כמה פיסות מידע חשובות שלא יצא לי לעדכן במועד - שכבר ילדתי, (בשבע ושמונה דקות בבוקר של ה-11.12.13) ושהאולטראסאונד - כל השלושה, כלומר, שגה. נולד לי בן, לא בת.

הלידה היתה מהירה ביותר. שיא עולמי, ייתכן - לקח לי בדיוק 20 דקות לדחוף החוצה מה שהסתבר כתינק ענק במיוחד - ארבעה קילו ומאתיים וחמישים גרם. ואיך אני יודעת שלקח בדיוק עשרים דקות?

ובכן, כי הגעתי לבית החולים וראו שיש לי פתיחה של תשעה סנטימטר ושאני מקבלת ציר כל דקה. כלומר, "מקבלת ציר" היה ניתן להבין כי כל דקה בערך נהיה לי לא נוח לשכב, או לשבת. גם לעמוד לא היה ממש קל, כי ראבאק, סחבתי תינוק ענק ביותר (עוד מקום שבו האולטראסאונד שגה בגדול, כי חשבו שיש לי תינוק בגודל של שלושה וחצי קילו). אבל עוד לא כאב לי. דגש על ה"עוד לא". בכל מקרה, בגלל שהסתבר שאני שוב נושאת איזו בקטריה שלא מזיקה לבני אדם בוגרים אבל לתינוקות שזה אך נולדו יכולה להיות קטלנית, היה צריך לתת לי אנטיביוטיקה לפני שנוכל להתחיל בלידה עצמה. ואז, כשהאנטיביוטיקה כבר היתה בגוף שלי והאחות אמרה שזהו, אפשר להתחיל, שאלתי מה שעה. שאני אדע. כי, אתם מבינים, הצירים הלא ממש ציריים (ראבאק, לא כאב לי. שוב לא כאב לי. אבל היי, לפחות הפעם הרגשתי משהו) התחילו באמצע הלילה, והבנתי סופית שמדובר בצירים באיזור ארבע לפנות בוקר, וכשהערתי את סנטי ואמרתי בקול שקט ונינוח שאני חושבת שהתחילו הצירים וצריך ללכת לבית החולים, סנטי מלמל משהו כמו "נו די לבלבל לי במוח. תחזרי לישון." כי כל הסרטים וכל האנשים פחות או יותר לימדו אותנו והכינו אותנו לזה שצירים, צירים על אמת, כלומר, יהיו מלווים בצרחות של כאב ו"אוי, התינוק מגיע, התינוק מגיע!!!" או משהו כזה. לא שלוות רוח ונשימה בלתי מואצת. בכל מקרה, כשהוא קלט שלא חזרתי למיטה - כי באמת שלשכב כבר נהיה לא נוח. משהו לחץ על האגן שלי ורצה לצאת החוצה, אתם מבינים - סנטי בא לחדר האמבטיה והבין שאלה באמת צירים, מסתבר. הוא שאל אם להעיר את האפרוח ולקחת אותו איתנו, ואני אמרתי "מה, השתגעת?" והסברתי לו שיישאר עם הקטן וייקח אותו לגן בשמונה-תשע בבוקר ככה ואז שיבוא לבית החולים, ונקווה שהוא עוד יספיק להיות חלק מהלידה. להזכירכם, בפעם הקודמת החלק של הדחיפות לקח שלושה עשרה שעות. אבל תינוק שני זה יותר מהיר. כולם אומרים את זה. בכל מקרה, אז כשהאחות אמרה שאפשר להתחיל, רציתי לדעת מה השעה, כדי לדעת אם יש סיכוי שסנטי יספיק להגיע.

"6:47." הגיעה התשובה. "מתי את רוצה שייגמר?"

"סליחה? את יכולה לחזור שוב על השאלה? הציר שבדיוק נכנס קצת בלבל אותי ואני לא בטוחה מה שאלת." אמרתי.

האחות חייכה. "שאלתי מתי היית רוצה שזה ייגמר?"

"הלידה, כאילו?"

"כן." היא שוב חייכה.

"בחמישים. אפשר שהלידה תיגמר ב"וחמישים"?" שאלתי.

"שלוש דקות?" היא רצתה לוודא.

"כן. אפשר?" ושתינו צחקנו.

ואז התחלנו לדחוף. כלומר, אני התחלתי לדחוף, והאחות ג'ודי והמיילדת ג'ויס עשו את שלהן. בנינוחות, במסירות. המיילדת אפילו עיסתה את אחת הירכיים שלי כשהיא שאלה אם נראה לי שאני יכולה קצת לפשק את הרגליים, שיהיה לתינוק מקום לעבור, ואני הגבתי ב"נראה. אאו, אוו, לא!"

העיסוי בהחלט עזר .

והיו לפחות פעמיים בהן בכיתי קצת "אוי, אוי, אני לא יכולה יותררררררררררר!" ופעמיים בהן צעקתי/ צרחתי את אותו הדבר. וזהו, "here's your baby. Born 8:07"

הסיבה שהחלפתי עכשיו לאנגלית, היא כי באנגלית אין אינדיקציה אם התינוק הוא זכר או נקבה.

אני חשבתי לתומי שמדובר בתינוקת. כי זה מה שהאולטראסאונד אמר. אבל לא. אני עוד עתידה לגלות שמדובר בתינוק.

ג'ויס אמרה לג'ודי לקרוא למחלקת הילודים, לוודא אם מה שנראה כמו צואה עוברית הוא אכן צואה עוברית ואמרה לי שהתינוקת שאפה נוזלים ביציאה החוצה. כלומר, שוב באנגלית, בלי אינדיקציה שמדובר בבן ולא בת. הם הגיעו מהר, אישרו שמדובר בצואה עוברית ואמרו לי שהתינוקת תילקח לטפול נמרץ ילודים. שאלתי אם אוכל להניק אותה.

שוב, הכל באנגלית, ארורה השפה, כי להם לא היה מושג שאני חושבת שזו בת ולי לא היה מושג שיש בולבול קטן ומדובר בבן. אמרו לי שכן, בטח, נתנו לי להניק. והייתם חושבים שראיתי כבר לבד את הבולבול, נכון?

טוב, אז ללא ספק לא ילדתם. או לפחות, לא ילדתם תינוק במשקל ארבעה ורבע קילו בעשרים דקות ונאמר לכם שהתינוק יצטרך טיפול נמרץ. כי הדבר האחד שעניין אותי היה לוודא שהתינוקת שלי יונקת, שהיא מצליחה לינוק ואני מצליחה להניק.

צ'ק! התינוקת שלי היתה מאה אחוז אלופת יניקות.

רק, אתם יודעים, לא ממש תינוקת. אבל שוב אני מקדימה את המאוחר...

לקחו איזה יומיים עד שהרגשתי מספיק בטוחה לעמוד על הרגליים וללכת. כלומר, יש אחרי הלידה חשבתי שאני ממש מסוגלת ללכת ושקלתי ללכת לאיזה אודישן שנקבע לאותו היום, ובגלל שידעתי שאו ביום של האודישן או ביום המחרת כשיהיו הקולבאקס אני הולכת ללדת (למרות שהתאריך הרשמי היה תשעה ימים מאוחר יותר) לא הגשתי מועמדות אפילו. אבל מאחר ובשבע ושמונה דקות הלידה הסתיימה, חשבתי שאולי אני אשכרה אוכל להגיע לאודישן. אבל בשניה שניסיתי לקום מהמיטה וכל הדם געש החוצה הבנתי שלא, לא ממש. אז במשך יומיים בערך כשזזתי זה היה על כיסא גלגלים ולא ניסיתי אפילו להחליף לתינוקת שלי. וכשסופסוף העזתי ללכת לטיפול נמרץ ילודים בכוחות עצמי שאלו אם אני רוצה להחליף לבייבי, ואמרתי שכן, ואז ראיתי את הבולבול.

"זו התינוקת שלי?" שאלתי מבולבלת. זה נראה כמו התינוק שלי, ללא ספק. ורב השכנים היו בכלל פגים. והצמיד על הרגל של התינוק ועל היד שלי נשאו את אותו המספר.

"זה התינוק שלך, כן". אמרה האחות.

"רגע, לא ידעת שילדת בכלל בן?" היא אמרה בערך בזמן שאני אמרתי "אבל היתה לי בת. לי היתה בכלל בת!"

נו, הפתעה אמיתית.

מזל שכל הזמן רציתי לקרוא לרך הנולד בם הנפלא ג'וד, שהוא לא רק שיר מהמם של הביטלס, הוא גם שם דו מיני.

הללויה, השם עדיין עובד!

בסופו של דבר, השם המלא הוא ג'וד קווין. קווין כמו הדמויות בסדרות דקסטר/ גלי - וכמו שהזכירה לי אחותי שונית, גם "גולשים בזמן" המופתית. לא כמו הבייקון. לשני השמות יש משמעות של כוח וחכמה, ככה שהם הולכים ביחד טוב, מסתבר. "מסתבר", כי רק לאחרונה, כלומר היום, סנטי שאל אותי ואני גיגלתי וגיליתי. אבל עוד לפני כן זה התגלגל יפה על הלשון.

וקודי, מה איתו?

קודי אחלה.

הוא מאוד אוהב את האח החדש שלו, קורא לי לבוא מהר אם ג'וד מתעורר ובוכה, אוהב לתת לו נשיקות ולהביט בו עושה כל מיני דברים.

jude is bootiful!" הוא אומר. או "ג'וד אוכל את החלב שלו" או הכי מתוק? Ima, are you pumpkin milk for Jude?" כשהוא רואה אותי שואבת חלב .

וזהו, שנת 2013 הכמעט איומה עומדת להסתיים, וכמו שכבר אמרתי בסביבות חודש מרץ השנה, רק דבר אחד יכול להציל את השנה הזו. אם ג'וד שלי יוולד/ תיוולד בה."

והנה, הוא נולד.

והוא מתוק להפליא. ולבן להפליא. יותר לבן ממני. וסנטי צודק, למרות שרואים דימיון לאח שלו ואבא שלו, תווי הפנים הם הרבה יותר מזרח אירופאיים, כמו של אבא שלי. והעיניים האפורות שלו רגישות מאוד לאור, אז מי יודע? אולי הוא גם ירש את העיניים מסבא שלו. נחכה ונראה.

ככה או ככה, הדבר היחיד שחשוב הוא שלילד שלום והוא בריא ומתוק להפליא. ועירני מאוד וחקרן, ולא יותר מי בעייתי מבחינת שינה, ככה שגם סנטי וגם אני וגם אחיו הגדול זוכים לישון. לא באותה רמה כמו אחיו הגדול, מן הסתם. אחיו הגדול היה משהו יוצא דופן. אבל ג'ודי שלי, הוא מותק. והוא שקט ומתוק ולא מרבה לבכות. הללויה!

טוב, שתהיה לכם שנה אזרחית חדשה מקסימה אם לא ייצא לי להיכנס ולעדכן עד אז, ואם כן, אז מקסימום תקבלו שתי ברכות.

פעמיים כי טוב וזה.