אז התעוררתי עייפה, אז מה?

התקלחתי בקצב שלי,

הצלחתי לדחות את הפגישה בחצי שעה,

בסוף אפילו נסעתי במונית והגעתי חצי שעה לפני הזמן,

אז, נכנסתי לחנות לקנות את הדבר היחיד שהיה ברשימה שלי: תחתונים ליומיום.

מכאן התדרדרתי לשני סטים של חזייה ותחתונים : )

(ואוו כמה זמן לא צרכתי!)

הגעתי לחנות עם תיקים יפייפיים בעיצובים מיוחדים וקניתי לי אחד מהמם,

כאן כבר הצטרפה אלי נשמתי האהובה.

הילכנו לנו בחום למסעדה שאנחנו אוהבות,

הזמנו את כל המנות השוות בלי לוותר על כלום - וחלקנו אותן.

השיחה קלחה כרגיל,

בהיתי ביופי של הבתאדם הזאת כרגיל,

ממש שזפתי בנוכחות היפייפיה.

קיבלתי הפתעה מהממת ביופיה, יצירת אמנות חד פעמית ומושלמת.

שמעתי מילים טובות ורכות ואוהבות.

לאט לאט הרגשתימאיך הלסת שלי מתחילה לכאוב מרוב חיוכים.

אפילו צחקתי כמעט עד חנק : )

הסתובבנו ורסן הקניות שנפרם המשיך להכווין אותי:

קניתי ג'קט מהחלומות, כפכפים שהייתי כבר ממש צריכה,  חולצות שעד הרגע חשבתי שהן מותרות אבל תכלס כבר היה לי צורך בהן.

הלכנו די הרבה אפילו שהיה חם.

הגענו למיני מזגנים,

ישבנו לשתות שייק פירות ואז במקום אחר אכלנו קינוח.

פגשנו חבר טוב,

ביקרנו במשרד שלו בקומה גבוהה שצופה על כל העיר ועד הים בכלל...

חזרתי הביתה במונית (מ-פ-ו-נ-ק-ת!)

קפצתי להורים לומר שלום, אחותי ואחי גם היו, יצא זמן איכות כייפי.

עם סיום החלטתי לעשות עוד סיבוב,

הגענו לחדר חזרות ופשוט השתובבנו בנגינה שעה...

היה כל כך כיף!

חזרתי הביתה עייפה ועם כאב ראש ורעבה וצמאה,

התקלחתי,

נשכבתי על המיטה לתעד פה,

עכשיו אשתה מים,

אאזין לעוד מהפלא שנקרא Dead Can Dance

ומה זה ארדם.....

לילה טוב!!!

(נ.ב - צריכה להכיר שירים שיש בהם תופים קלים, פסנתר או כלי שמיתרגם לפסנתר טוב ושירה כייפית)

רק בווליום חזק.

עדיף בלילה, או לפחות בעצימת עיניים.

אהההה!!!!! 

אולי מוזיקה טובה כבר לא עושים היום, אבל יש עוד הרבה מהעבר לגלות.

כל כך הייתי שמחה כשצמוד לקיר הורוד שלי, בראש המיטה, חיברתי שני רמקולים.

סיפרתי לו שעכשיו יש איך לשמוע מוזיקה סוף סוף.

There is a light and it never goes out

זה השיר שהייתי שמה עכשיו

לו השנה היתה עדיין 2011

והחדר היה עדיין ורוד וחדש

חדר שידעתי בו אהבה

נדמה לי שרק עכשיו אני מבינה את השורה הזאת

תמיד חשבתי שהתחנונים הם לחיים

ובעצם

השורה הזאת מתארת את המוות כאפשרות טובה שתמיד מאירה על החיים

ככה אני מבינה עכשיו

היום

נדמה לי שלראשונה

אין לי עבודה

אני נכה רגשית ונפשית

אני שוקלת טון

אני מכוערת

אף אחד לא אהב אותי כבר עשרות שנים

הגוף שלי נוצל משחר קיומו

ורע לי

ורע לי

ורק האור הזה

שתמיד מאיר

תמיד תמיד

הוא האור היחיד בחיים שלי

האופצייה הזו

שבכל רגע

לא יאמן

כל החרא הזה יכול להיגמר

בבת אחת

כן

יש אור והוא לא נכבה לעולם.

בסדר.

מסריחה מזיעה. כמה ימים לא התקלחתי??? לא! התקלחתי דווקא! רק דאודורנט לא שמתי. וזה ניכר.

כן. אני יכולה לפגוש אותך, אבל איזה מהפך אצטרך לעשות ...

זה בסדר, פעם הייתי עושה את זה בכל תחילת שבוע.

לא בא לי לצאת מהבית.

אם לא היו שותפים כבר מזמן הייתי מתנוונת לגמרי: הייתי מזמינה הכל אלי ונרקבת בחדר.

אני רוצה לפגוש אותך.

לא כי אתה סקס טוב (אתה נחמד, אבל לא שווה את מה שבא אחר כך), לא כי אתה נחמד במיוחד (יושב מולי כמו מטומטם ומתעסק בנייד שלך), אלא פשוט כי אתה, כך אומרים, "בן אדם".

ואני.... - לא פגשתי בן אדם, זכר, כבר יותר מידי זמן.

וזה עושה לי דברים רעים למוח.

אני מנסה עדיין לזכור שאני "בת אדם", אבל כשאת לבד כל הזמן, מבחינת המוח שלך את יכולה להיות הכל.

אף אחד לא רואה, לאף אחד לא איכפת, והחובות שלך עדיין מעבר לסיבוב.

אז מה אני?

אמנית שיוצרת ולא רוצה לעשות שום דבר אחר?

לא. עדיין מן אוטסטית כלשהי, שבוהה בדברים ומנסה להרכיב עולמות שמסתדרים לה בראש.

כמה זמן זה עוד יכול להימשך?

הוירטואליות שווה לאפס. היא לא נותנת כלום חוץ משקרים מכבידים על הנפש כמו משקולת בתוך ים תהומי.

אין טעם.

אז בגלל זה,

ובגלל שפעם כשנולדתי אמרו לי שאני "בת אדם",

אני רוצה לפגוש אותך.

כי אתה טוען שאתה "בן אדם",

ואני חייבת להיזכר מה זה,

אחרת אני אשאר כל הזמן במצב צמח.

וזה לא רע לי בכלל, רק שהקיום בחיים האלה דורש תשלום.

כן, אני צריכה לשלם על זה שאני חיה,

כולנו!

ובשביל זה אני חייבת לפחות קצת לתפקד.

אחרת אני אגווע.

וזו השנאה הכי גדולה שלי לחיים האלה, שבכל זווית אחרת כמעט, אני די אוהבת אותם.

אז... כן, ייקח לי שעתיים להתארגן.

רוצה להיפגש?

למה?

למה כל גבר שרואה אותי רואה אותי כיצור מיני בלבד?

איך אני אמורה לשנות את זה אם אין לי מושג למה זה קורה?

(אני לא כוסית. אני לא יפה. אני לא מושכת בשום קנה מידה אובייקטיבי. אני לא מתלבשת בצורה חושפנית. אני לא נחמדה מידי. מה זה???)

זה כל כך כואב לי.

נראה לי שחיים שלמים אני מנסה להשקיע בעומק המחשבה שלי, הנפש והלב,

והכל חסר משמעות מול אלה שעומדים מולי.

כמה זמן עד הנכון?

כמה זמן עד האחרון?

פעם

עוד היה בנפשי הכוח

הכוח להאמין

שיהיה

או לפחות יכול להיות

יותר טוב

אל תצחקו

כי גם האמונה הקטנה הזאת

הולכת לאיבוד מתישהו

ולא משנה כמה מחזרים או סתם גברים היו לפני שנים

זה עובר

ואם לא היית חכמה לבחור בחור שפוי אז

אז תגמרי טראומתית כל כך

שלא תוכלי בכלל לקלוט

איך זה יכול להיות שפעם האמנתי

התמסרתי

כל כך

כל כך

והיום אני כל כך נעולה 

שאפילו רבע צעד לכיוון זה בלתי אפשרי

כולם מפלצות

אם לא עכשיו אז מחר

ולך כנראה אבדה האופציה

לאהוב אדם אחר

לחיות חיי שותפות והתפתחות הדדית פורייה

זה פשוט הפך להיות בדיוני

בלתי אפשרי

וזה לא קרה השנה

זה קרה לפני בערך שבע שנים

רק שתדעו

שמתישהו זה הולך לאיבוד

זה לא שאפשר לעשות את כל הבחירות המטופשות ולהמשיך

לא לא

כל בחירה היא בחירה 

והיא נמחקת מתוך מלאי אפשרי קטן הרבה יותר משנדמה לנו

ואם נדמה לנו שנתגבר ונתחזק

אז כן אולי

אבל בהחלט לא תמיד

ואל תשחקי עם המזל

ואל תזלזלי בטוב שיש לך

כי הכל לזמן מוקצב

וכשהזמן הזה יעבור 

זה לא יהיה כיף

ביייכללל.

אלוהים יקר

בבקשה בבקשה

תעשה שהם יפסיקו לריב

אני לא יכולה

אלוהים

אלוהים

אלוהים

בבקשה

בבקשה

בבקשה

יושבת ילדה בת חמש

צמודה לדלת מבפנים

ובוכה

ומבחוץ

צעקות אימה

חפצים נשברים

קולות לא ברורים

האוזניים רוצות להיסתם

אבל הן מתחדדות עד כאב

לשמוע שהם עוד חיים

שעוד לא היה רצח

אלוהים

בבקשה

בבקשה דיי

אני אעשה הכל

הכל

כל מה שתרצה ותבקש

ילדה בת חמש

צמודה לדלת

רועדת מפחד מוות

כל כך תשושה שהיא מתחילה להזות

פתאום הדלת של המרפסת נפתחת

צנחן צנח לכאן

הוא בא להיות איתך

ולשמור שלא יקרה כלום

זה לא עוזר

כי רעש עצום של משהו נשבר בין הצעקות

והיא מתעוררת לבד מעולפת מפחד

עכשיו היא טסה לעתיד

מתילדה הגדולה תבוא

היא תבוא לעזור לי

שוכבת מעולפת

רועדת

על רצפה קרה רטובה מדמעות

בחוץ הכל מתמוטט

לא יודעת אם זה ייגמר ברצח הפעם או לא

צרחות אימה

קללות נוראיות

הטחת עובדות ששום ילד לא  צריך לשמוע

איומים ברציחות מכל סוג אפשרי

מכות

רעשים של מכות

ודברים נשברים

לא רק כלים

גם רהיטים

ואם אפשר היה אז גם הקירות עצמם

ומתילדה בת חמש הוזה

מתילדה גדולה באה אליה מהעתיד

היא מחבקת אותה ואומרת לה שזה יעבור

מתילדה בת חמש הוזה חיבוק מגן

כי ככה זה כשאין

זאת הפעם הראשונה שהיא הפעילה את מכונת הזמן

אני יודעת

כי בגיל 29 חזרתי אליה יום אחד

לשם

אל מאחורי הדלת

על הרצפה הרטובה

איפה שהיא נרדמה בעילפון של פחד בכי רעד ואימת מוות כל כך הרבה פעמים

היא היתה קטנה

ואני גדולה

ולא יכולתי להגיד לה שום דבר אחר מאשר "זה יעבור"

כי

למשל

זה לא יהיה יותר טוב

ואת לא תהיי מבוגרת עם בטחון פיזי או נפשי

ולא תהיה לך שליטה על סוגי האלימות שתספגי או שלא תספגי בהמשך

רק

זה יעבור

זה הכל

ולשמחתי

הקטנה מתילדה

הבינה די מהר לבד

איזה כיף זה

שבסוף

כולם

כווווולם

כל כל כל כולם

ללא אפילו אחד מתוך מיליארדים שונה

כוווווווווולם מתים

הללויה!

"אז את מתילדה הא?...

את יודעת שלפני שבוע ביום שנעלמתם אמא שלו התקשרה אלי לחפש אותו?

בפעם הבאה תודיעו למישהו..."

יש לך מזל שאני אוהבת אותך אדווה,

יש לך מזל גם שבתוך חודשיים עם לב שבור אני אנפנף את החתיך שמתחיל איתי ו-הופ אחרי דקה הוא יעבור אלייך ואת תזרמי איתו וחמשעשרה שנים אחרכך אתם נשואים מהממים עם ילדים מהממים.

עכשיו תספרי לי שוב בבקשה על הפעם שיוסי (כבר אמרתי מפלץ ענק שרירי מקועקע קשות?) התחפש לבלרינה ורודה. תודה.

סוף סוף מצאנו מקום

על ספסל בטון יצוק

משובץ חלוקי נחל קטנטנים

בחצר פנימית

של בניין משרדים קטן

באחד הרחובות ההומים ביותר

עמוס פיח

ואור הבוקר כבר עלה

אבל לקח לנו זמן לחפש

וזמן למצוא

הוא מתיישב

ואומר לי לשכב עם הראש על הברכיים שלו

(כמה שנים עברו מאז שהיינו יחד?)

אני נשכבת

והפנים שלו מולי

הפנים שאני כל כך אוהבת

ששיננתי כל כך טוב

שהפכו להיות הפנים היחידים שציירתי בדיוק מושלם מהזיכרון

אלה הפנים שראיתי בחלומות

הפנים שגרמו לי לרצות למות

אלה הפנים שהיו לנגד עיני כשצילקתי את עצמי

ואלה הפנים שהוטבעו בלב שלי בזמן שיצרתי את מתילדה בבולמוס יצירה חד פעמי

אלה הפנים של הגבר שאני אוהבת

לא סתם אוהבת

רוצה כל כך

שהוא הכל

והאמת?

אני מוכנה גם למות בשבילו.

והנה

שנים מאז שהיינו יחד

אנחנו פה

איכשהו הוא מלטף את הפנים שלי

הוא מסתכל עלי

ממש מסתכל לי בעיניים

עברו ארבע שנים

כל השנים האלה רק חיכיתי

וזה קורה

עכשיו

הוא רואה אותי

והמבט שלו רך כל כך

רך כמו שהוא עצמו מחוספס מבחוץ

אני לא מאמינה שזה קורה

אני עוד מעורפלת מיומיים בלי שינה

ומכמה ליטרים של בירה שמתחילים לפוג

הוא מלטף את הפנים שלי

ולומד אותן

כמו שאני למדתי פעם את הפנים שלו

כל כך חיכיתי לרגע הזה

שידעתי שיבוא

שבא לי למות

פתאום עולה בי גל של כאב

לא גל אלא צונאמי

של כל הכאב שעברתי בגלל הגעגועים של השנים האחרונות

אני לא יכולה לעצום את העיניים לרגע

כי זה הרגע שחיכיתי לו

ואני חייבת להיות נוכחת בו

אבל הצונאמי מתרסק

ואני ממשיכה להסתכל עליו

והדמעות זורמות למטה

והוא מנקה אותן

"מה קרה דובונת שלי?"

זה מה שהוא אומר

ברכות

הבודיבילדר שני מטר המקועקע 99% הזה

ואני מה נמסה

רק עוד יותר

כמו איזה גל צונאמי חדש גואה

ואני בוכה בלי קול

ולא מעזה למצמץ כמעט

רק לא לפספס את הפנים שלו מסתכלות עלי

והוא מוחה כל דמעה שלי

מנשק

סופג

אוהב

ומסתכל עלי במבט שלא ניתן לתאר בכלל

מבט כל כך רך ואוהב שבא לי למות

ואני פתאום מבינה

שלא משנה כמה רך הוא יהיה

כמה אוהב

כמה טוב

אני כבר לא אהיה מסוגלת להיות מאה אחוז איתו

בלי לפחד ששוב יעברו ארבע שנים מנותקות

הדמעות עוד ממשיכות

והוא עוד טוב כל כך

דואג ומגן

מחבק אותי במקום היחיד שמצאנו

המקום היחיד שיש לנו בו פרטיות

במקום רנדומלי ברחוב

ואז הוא אומר לי לעצום עיניים

אני נרדמת עליו

והוא לא מפסיק ללטף אותי ביראת כבוד כמעט

אני לא יודעת כמה זמן עובר

אבל כשאני מתעוררת משינה השמש כבר יוקדת מעל הסככה

והוא מנשק אותי

ואני כבר יודעת שויתרתי עליו

עם כל האהבה

ועם כל הכאב

ועם כל ההמתנה

ומאות (!) הגברים המושלמים שדחיתי כי חיכיתי לו

אבל אני מנשקת אותו עדיין באותה האהבה

ואנחנו מתמסרים לרגש

ועושים מה שבא לנו

במן מרפסת פנימית

של בניין משרדים קטן

ברחוב מאוד סואן

של העיר הכי סואנת

כשהכל מפוייח

וכבר מזמן לא לילה

וזה אפילו לא שבת

ועברו ארבע שנים של עינוי והמתנה

ואני אפילו לא יכולה להגיד אם זה היה שווה את זה

כי מצד אחד זה לב כל כך רך שאוהב ומכבד אותי

ומצד שני אותה רכות ואהבה שיספה אותי לגזרים

ואולי יש סוגים של שיגעון רבים ומרובים שעברתי בחיי

אבל זה היה אחד הקשים

לקראת הצהריים השתרכנו משם

הוא ברגל לבית במרחק עשרות קילומטרים משם

במדבר

אני באוטובוס מגעיל לבית שאיננו בית

לישון

להיקבר

ובסופו של דבר

לקום שוב

ואל תגלו לי בבקשה

שהיום זה אפילו לא מספר שלוש ברשימת הכואבים ביותר.

ישבתי על שולי המדרכה

רגליים על הכביש

חצי עצבנית וחצי עצובה

הלב כאב

בלילה של שישי

לקראת בוקר של שבת

עוד מעט והאור יתחיל לעלות

עוד קצת

הרחוב הסואן בדרך כלל

ריק

האור מועט

ויש שקט

אבל מולי

על המדרכה הנגדית

מאחורי גדר ברזל ניידת

ניצב המועדון

מוזיקה טובה ואהובה בוקעת ממנו

כמה אנשים עומדים בחוץ

קר

אז הם נכנסים

אבל השומרים עוד שם

במעילים

אני על המדרכה

בוהה בדלת מולי

קר

אבל אני עוד מזיעה מהריקוד

נמאס לי

נמאס לי להסתכל עליו וכלום

משהו בתוכי אומר לי לא להרפות

כבר יודעת שיהיה משהו

אז למה הוא רוקד עם מישהי אחרת?

אפילו לא החלפנו מילה

גם לא מבט

אני מדמיינת את התחושה הזאת?

איך אפשר לדמיין משהו שמרגיש כל כך חזק פיזית בגוף

ובתודעה?

הייתי צריכה להתקשר לאבא שיאסוף אותי כבר

יש לנו עסקה: מותר לי לצאת עד מתי שבא לי אם אני מרשה שהוא יבוא לאסוף אותי

ומתקשרת להעיר אותו בכל שעה

הוא יגיע

לא משנה מה

אני יודעת שהייתי צריכה להתקשר

הרי ממילא יעברו עוד ארבעים דקות לפחות עד שהוא יגיע

אבל הבטן מתהפכת לי

בכעס

ועלבון

והתרגשות

ורצון כל כך חזק שעושה בחילה

ראיתי אותו 

וכבר בשניה הראשונה ידעתי שזה חייב להיות

וכבר נמאס לי רק לדמיין

אנשים יוצאים ונכנסים מהמועדון

אני כבר לא אכנס שוב

כוסאמק

עוד שבוע שהתבזבז

איך זה לא דחוף לך כמו שזה דחוף לי???

אני מתקשרת לאבא 

מדברת בשקט כי הוא רק התעורר

זהו

הוא בדרך

אני מתיישבת שוב על קצה המדרכה

רגליים על הכביש

בוהה בתחרה השחורה של החצאית שלי

מכונית עוברת

קרוב לרגלים שלי

אבל אני לא מזיזה אותן

רק בוהה בכביש

רוצה לבכות

אבל לא רוצה שיראו עלי שבכיתי

קר

ועוד מכונית עוברת קרוב

אני נהנית מהמחשבה שהיא תפגע בי

קצת מתחרטת שאני נמוכה 

שהרגליים קצרות

שוקעת לתוך העצב

מסתכלת אל הדלת של המועדון 

רואה אותו ואת החבר הכי טוב שלו יוצאים מהמועדון

הגיוני

כי כבר אור כחול כהה התחיל לעלות

הם מדברים קצת

והוא עושה את התנועה שאני כבר מכירה שלו

הוא עומד פנים מול פנים עם החבר

מדבר איתו

אבל כל שפת הגוף שלו מסתכלת עליי חוץ מהעיניים שלו

אני מסתכלת בלי לצנזר מבטים

שניהם פונים לכיווני

חוצים את הכביש

ומתקרבים אלי

הם נעמדים מלפני על הכביש

קרוב

אני עוד יושבת מתחתיהם

מרימה מבט

"היי" הוא אומר

"תיזהרי על הרגליים"

- זה בסדר...

"מה,

את כבר הולכת?"

- כן

"אוספים אותך?"

- כן

"חבל...

זה בסדר שנשב איתך עד שיבואו?"

- כן

(אההההההה!!!)

"אני יוסי וזה גיא"

- היי

- אני מתילדה

"היי מתילדה,

תראי!

לשלושתנו יש קרניים!!!

כן... אני די בטוח שאנחנו השלושה היחידים בארץ"

- כנראה

"ממש ועידת המקורננים"

D:

מאיפה

ובני כמה

ונתראה בשבוע הבא?

בוקר טוב

ביי

ביי

ביי

ועכשיו יכולתי לומר לחברות:

יוסי.

(לקח לי כמה שנים להיזכר בפלאשבק של שכרות שאירע לפני כן בו אני שומעת במסדרון במועדון חבר שלו שקורא לו בשמו ואני בשיא השכרות מנסה לשנן: יוסי יוסי יוסי.... זה לא עבד בזמן אמת)