וכל מה שנשאר הם הזכרונות.

אחרי חודש וחצי של ציפייה ודריכות, זה קורה מחר.

אחרי שנה שלמה, בלי שום מחשבה אובססיבית עליו, בלי גרופיות, יש הופעה.

אחרי שנה וחצי מהמפגש ההוא שהרגשתי הכי שייכת בעולם, אני הולכת לראות את כולם מחר, ומפחיד לי.

מפחיד לי שכולם התבגרו, ואנחנו כבר לא בני "כמעט 14!!1", ושהכל... הכל קצת מתהפך לי.

ובאמת... באמת שאני לא מתרגשת. לא גרופית יותר. רק רוצה לשמוע את השירים שלי[למרות שבטח לא יהיה להבין את המים], רק רוצה להרגיש לשניה את ההרגשת שייכות הזאת, שמישהו מסתכל עליך ועובר לו בראש, "פאק, זאת יעל טאובר!".

וכבר כמעט שנה שאני לא באמת שם. לא באמת מרגישה כמו בבית, לא באמת חופשיה, ובא לי שיהיה מחר "הכוס הכחולה", כדי שאני אוכל לצעוק שיהיה לי קשה לעזוב, כי באמת כל כך קשה לי להרפות מזה. שיט.

הכל מתהפך לי, אוף.

התחושה הזאת של לבד, למצוא את המחברות האלה מכיתה ג' ו... לצחוק על עצמי.

לצחוק כי בעיקר כלום לא השתנה.

אם תשאלו אותי אני אכחיש, אבל פה אני יכולה להודות שאני פשוט מתגעגעת לחניכות שלי. לא מסוגלת להסביר אפילו למה...

ומחר - הראיון הזה בטינק, שאני כל כך חסרת בטחון ומזמזמת לעצמי תשובות בראש. אני חייבת את זה לעצמי.

אני חייבת את זה לעצמי.

בשבוע האחרון היה יותר מידי ריח של מוות, וזה נורא הפחיד אותי... זה בא אליי מפינות שלא צפיתי אותן.

אני רוצה שזה יפסיק, אני מפחדת שזה גם יגיע אליי.

*להכנס לפייסבוק שלו, לראות את זה, להסתכל אל המיוטואל פריינדס ולראות כמעט רק אותי שם, לצחוק על זה בלי להפסיק, ולהיות הכי מאושרת בשבילה, כי הכי מגיע לה, הכי.*

"ואיפה החיים שלך היום, הא?!

מערכת ויתורים גדולה

זה לא האמיתי שמחפשים,

זה רק הרגש שחוטף מגב." [אני, באמצע ועידה מפגרת]

לא יודעת אם טוב לי או פחות טוב לי.

היום הולכים לישון מוקדם (:

Time for some school

והיומן הזה שאני כל כך אוהבת, מלא

איזה כיף שזה ככה.