סתם, הגעתי כדי לקטר. אתם כבר רגילים.

אני לא יודעת מה עדיף בעיניי: לשבת ימים בחוסר מעש, לשקוע במחשבות דכאוניות ולצלול לתהומות - או להיות עסוקה ללא דקה אחת פנויה של זמן. אמש עוד נדמה היה ששלושת הימים הבאים היו אמורים לעבור כך, בחוסר מעש - ובשילוב עם טרום המחזור שלי (אני מתחילה שוב עם הגלולות. אי אפשר ככה), חששתי להבאות. כבר לפני שלושה ימים ניסיתי לחשמל את עצמי. פיצוץ עם אמא לאחר שזו האחרונה משכה 1000 ש"ח מחשבוני והותירה אוותי עם אלפיים ש"ח בחשבון הבנק, כשפעם היו בו שישה-עשר אלף (מדכא, מדכא, מדכא. איך אנחנו מאבדים כסף בקלות שכזו?!). מחוסרת כסף או הכנסות עתידיות (בעיניי רוחי), החלטתי לסיים את הכול. הרטבתי את היד, הצמדתי אל השקע בקיר ו...כלום לא קרה. עוד מיתוס שנשבר: דחיפת ידיים רטובות לשקע בקיר לא מובילות לשום אסון. או שזה  פשוט חוסר המזל המצער שלי?

אמא ואני השלמנו תוך זמן קצר, והעולם נראה זעוף מעט פחות. היא הבטיחה לעזור לי כלכלית - למרות שהיא עצמה אינה בדיוק שוחה בכסף.

המחשבה על שלושה ימים ומאומה לעשות ניחמה אותי מעט - שכן החל מיום שישי אני פוצחת במרתון מטורף של הפקות, צילומים ולימודים. כן, לימודים. לקוחה פוטנציאלית הבהירה לי שאני זקוקה לסטודיו לעבוד בו, וידיד צלם שלח אותי אל אפרת, אשר השכירה לו את הסטודיו בזמנו. אפרת ואני קבענו ליום חמישי - אבל אז, בערב, צלצלה אליי. יום חמישי התבטל, ונסחב ליום שני. לא טוב. יום אחרי הפקה, ואני אמורה לעבוד על הצילומים (רק לידיעתכם - עבודה על דוגמנית אחת לוקחת יום שלם. שתיים עשרה שעות מפרכות מול המחשב, לא פחות ולא יותר). כך שביום שני אני אמורה להגיע אליה ללמוד איך להשתמש בפלאשים של הסטודיו - אבל אפרת חשבה שבכדי שבאמת אלמד איך מצלמים בסטודיו (ועבור זה מיועד הקורס שעולה 14,000 שקל בסטודיו גברא, הסטודיו בו למדתי), היא תצטרך לשבת איתי שלוש ארבע פעמים - בתשלום, איך לא. באותו הרגע החלטתי שאני, לפחות ליום זה - סיימתי. שילשתי את כל מנות התרופות ושקעתי בשינה נטולת חלומות ו/או דאגות עד הבוקר באחת עשרה.

עוד כסף להוציא

היום התקשרה, בלי עין הרע - הלקוחה הראשונה. ההפקה (טפו-טפו-טפו. עם המזל שלי, היא עוד תתבטל...) כבר מחר - מה שאומר: מחר יום צילומים, ביום חמישי עבודה כל היום על התוצאות, ביום שישי צילומים - בשבת עבודה  על התוצאות, יום ראשון צילומים (אל תתלהבו יותר מדי, השתיים האחרונות עושות את זה פרו-בונו), ביום שני לימודים, ומשם והלאה...אין לדעת. יום שלישי כנראה עבודה על הצילומים של יום ראשון, ואחר כך עוד לימודים ובתקווה, בקרוב - טסט לסוכנות דוגמנות - אחת הסוכנויות הגדולות בארץ שמוכרת ועובדת גם בחו"ל. אם אתקבל, לא תהיה מאושרת ממני. הסיכויים, לטעמי? לא רבים. הצילומים צריכים להיות מושלמים. מושלמים. ואני רחוקה מלהיות מושלמת. נראה, ננסה. מקסימום, אחפש שקע אחר.

בכלל, הביקור שלי במשרדי הסוכנות עורר בי מידה מסויימת של גועל. "והנה סיוון שלנו, הו, איזו מותק. ממש גידלנו אותה. הגיעה אלינו בגיל שבע!" (*על המסך ניבטת אנורקטית מכוערת*), מתגאה בפניי הצלם הגאה והמבחיל למראה. מה לי ולכל זה, חשבתי לעצמי? אני ועולם הזוהר? עולם הדוגמנות? מה קרה למיקי העמוקה, האינטיליגנטית, זו שרצתה ללכת ולחסוך כדי להיות פסיכולוגית? ומה לעזאזל אני עושה בתוך שוק הבשר הזה?

נחיה ונראה. או נראה.

היום הגיע הוטרינר לבדוק את השומות על גופה של קים המקסימה שלי. הוא אינו מתרשם שמדובר במלנומה, אך יצטרך לשלוח את השומות לבדיקת ביופסיה ליתר ביטחון. הוא משוכנע שמדובר בפפילומה על בסיס ויראלי. אלוהים, רק לא מלנומה. רק לא מלנומה. קים שלי אצלו עכשיו, ותעבור הלילה ניתוח לכריתת השומות. אני תוהה בלבי איך היא מרגישה - אם חם לה, אם היא חוששת שנטשנו אותה, אם בודד לה. מחר היא חוזרת - בתקווה לפני שאצא מהבית כך שאספיק לראות אותה ולחבק, ולחבק, ולחבק.

עד כאן על עלילותיי. במידה ומישהו רוצה להגיב (Gee, you think?) ואני מתעכבת במענה - סליחה, זה סדר היום המטורף שלי לשבוע-שבועיים הקרובים. אבל כן, אשמח לשמוע מכם.