כאשר עשיתי צעדיי אל מחלקת אשפוז יום בעשירי למאי דהשנה, תהיתי אם תקופת האשפוז שלי תהיה נפלאה כמו זו שקדמה לה, בשנת 2002. היום, שלושה ימים לאחר שחרורי מהמחלקה, אני יודעת שכן. נכון - היו רגעים קשים, אפילו קשים מנשוא. אך All in all - זו הייתה תקופה מופלאה שאליה ודאי עוד אתגעגע. וכאן, כפי שהבטחתי, אספר קצת על הדמויות הפועלות המרכזיות (מבלי לפרט יותר מדי בכדי למנוע את זיהויים ותוך כדי שינוי שמם - פרט לדמות אחת שאישרה לי לחושפה), ועל יום אחד ששופך אור על אהבתי למטופלים ולצוות, ועל אהבתם אליי.

ביום הגעתי נתקלתי במבטיו המבויישים, המופנמים של אוֹרי, שאת שמו למדתי ימים אחרי. הוא היה הראשון בו פגשתי. הוא לא אמר הרבה, אם בכלל. למעשה, עבר זמן מה עד שאורי ואני התחלנו לתקשר, עד שנפתח אליי. עד שרכשתי את אמונו בכדי שיספר לי מדוע הוא נמצא במחלקה. לימים הפך אורי בן ה-22, הלוקה בסכיזופרניה ובאמנזיה דיסוציאטיבית קיצונית ונדירה ביותר (מיד ארחיב) - לידידי הטוב והקרוב ביותר במחלקה. קרבתנו העמוקה גרמה לא פעם למטופלים אחרים במחלקה לסבור שאורי ואני ביחד (וכאן, ברשותכם, אפנה לטלי, חברתו של אורי שקוראת כאן - אל דאגה, אנו רק ידידים!). אורי הוא בחור מתוק וביישן, מופנם ומקסים, טוב לב ונאמן - ומוכשר ביותר על הגיטרה אותה לימד אותי (עד שפרשתי בתסכול באקורד F למתחילים + אצבע רביעית... ) במשך זמן ממושך, תמיד נותר עמי בפטיו הקטן שבמחלקה או על הספסל מחוץ למחלקה שם ישבנו וניגנו שעות לאחר שנסתיימה הפעילות במחלקה. סיפורו של אורי הוא נדיר ומסתורי במיוחד - ולא מובן לגמרי גם ע"י מטפליו. בעקבות טראומה אשר אותה חווה אורי - טראומה אשר איש, כולל אורי עצמו - אינו יודע מה היא - איבד אורי לחלוטין את זכרונו בעודו משרת בצה"ל כטנקיסט. יום בהיר אחד, בעודו שומר על העמדה, קרא בשמו חייל אחר אשר שירת עימו - אך אורי לא הגיב. אז כבר לא ידע את שמו, לא ידע כלל מיהו, לא זיהה את הוריו, קרוביי משפחתו, חבריו - אף אחד. נפשו הפגיעה של אורי מחקה לא רק את הטראומה אותה חווה - אלא את כל חייו עד לאותו הרגע. אורי לא ידע לכנות בשמם של צבעים, לא הכיר את טעמם של מאכלים, לא ידע כיצד אוכלים עם סכו"ם, לא ידע מהי משמעותם של ראש ממשלה או רמטכ"ל - הוא הפך לטאבולה ראסה. ומאותו הרגע - גם לאחר שעבר תהליך ארוך של למידה אודותיו ואודות החיים, כתינוק חסר אונים אשר עליו ללמוד הכול מהתחלה, מא' ועד ת' - הפך אורי להיות לאדם אחר, שונה ממי שהיה לפני אובדן הזיכרון - מעדיף מוזיקה שונה, מזון שונה וכן הלאה.

אובדן הזיכרון שב להכות באורי פעם שנייה ואף שלישית. בכל פעם היה צריך ללמוד הכול מהתחלה. שבוע לאחר שאיבד את זכרונו בפעם השלישית (ועל בוא האובדן, כך הוא מספר לי, הרגיש טרם התרחש), שבוע בו דבר אנגלית בלבד (הוא נוהג לכתוב בכשרון רב שירים מדהימים באנגלית), ניסה להתאבד. רק במחלקה הסגורה חזרה אליו העברית. משם הגיע אל מחלקת אשפוז יום - ושם היה גורלנו להכיר זה את זו, ולבלות ביחד ימים של חסד. אורי תמיד היה שם עבורי כאשר נזקקתי לתמיכה, ובדרכו שלו ידע להצחיק אותי, לעודד, להיות שם. אני יודעת שאני עצמי ניסיתי לעשות את אותו הדבר עבורו - רק אורי יוכל לומר בין אם הצלחתי או לא.

יום אחד, אני זוכרת, הרגשתי שאיני מסוגלת לראות איש. ברחתי מקבוצה והתיישבתי על הספסל שמחוץ למחלקה. אורי הגיע אליי וניסה לעודד. הוא הצליח לשכנע אותי להיכנס איתו לסדנת אמנות (סדנה שאליה הפסקתי להיכנס עם חלוף הימים), וביחד התחלנו לצייר. ציירנו פרצוף של איש/יצור אותו בחרנו לכנות בשם, "שמוליק", על פיסת נייר אחת. צד אחד הוא בטוש סגול, צד אחד אני בטוש חום. עין אחת הוא, עין אחת אני. אוזן אחת הוא, אוזן שנייה אני. הציור קירב בינינו אפילו יותר מכשהיינו קרובים כבר אז, אני חושבת. ציור ילדותי ומעט אימבסילי - אבל יציר כפותייהם של שנינו, ופרי האהבה האפלטונית שלנו. הוא היה הילד הקטן שאולי רצינו לחזור ולהיות. הוא היה מהות השטות וההשתטות שיכולנו להרשות לעצמנו בתוך אוקיינוס של כאב וקושי. שלו, שלי. של שנינו. ביחד בתוך ים של לבד.

אורי נתן לי רשות הבוקר לפרסם גם את הכתבות שנכתבו ותועדו אודותיו ואודות האמנזיה שלו - אחת של מעריב, ואחת מצולמת - תחקיר של שלח ודרוקר. כשנתיים עברו מאז אותן כתבות אשר ניסו לגרום לצה"ל להכיר באורי כנכה צה"ל, וגם אורי עצמו נראה שונה. שיערו ארוך ואסוף בגומיה, הוא שרירי ומקועקע. לא עוד הילד הקטן שהיה - עתה למוד כאב אינסוף וחששות לגבי אובדן זיכרון נוסף.

אורי, מעולם לא העזתי לומר לך את המילים במפורש, לא מולך. אני יודעת שבוודאי לא היית יודע היכן לקבור את עצמך. אני אוהבת אותך - אוהבת כידיד נפש, ומעריצה אותך על תעצומות הנפש האדירות שלך. אתה לא לבד. אתה נאהב. ותמיד אהיה כאן עבורך, גם אם אאלץ להזכיר לך מי אני ומה היינו האחד לשניה.

ליאור, למרות שהכרתי אותו קצרות בלבד, הפך לידידי השני הטוב ביותר. תמיד הקיף אותי מצד אחד במעגל הקבוצתי, כשאורי לצדי השני. הכרנו ב - 17.6, אני זוכרת, לפני "הצגת המטופל" שלי - או לפחות, אז התחלנו לדבר. בדומה לאורי, גם ליאור היה מופנם ביותר, ולא נטה לדבר יותר מדי עם סובביו. באותו היום, יום חמישי, מצא אותי ליאור במצב קשה, עומדת לבקש מהצוות המטפל לפנות לרשויות הרווחה ולסלק את אבי מביתנו. בוכיה. זרועותיו מלאו תפרים. ידעתי מיד שהוא גבולי, כמוני. אני זוכרת שהתלהבתי ממכשיר הנוקיה E72 של ליאור - ובאותו היום כבר היה לי אותו  מכאן החלה לצמוח ידידות יפה, וליאור החל משתף אותי בסיפור חייו, רבד אחר רבד. תחילה סיפר לי על בן זוגו ובעיותיו הרומנטיות. לאחר מכן למדתי שליאור היה בעצם נשוי, ולו שתי בנות בוגרות - והוא אך בן 30 - ונראה כמו ילד. בפגישתנו הלפני אחרונה שאלתי אותו מדוע נעדר זמן כה רב מהמחלקה בתחילת דרכו בה. זכרתי שד"ר ט' העיר באחת מישיבות הקהילה (אשר בתחילתן נהוג לציין מי נעדר) שליאור נמצא במחלקה פנימית בעקבות נסיבות אישיות. שאלתי את ליאור לסיבה. הוא סיפר לי שהוא אנמי, ושבזמנו נזקק ליותר מתשע מנות דם. כך קיבל את נגיף ה - HIV, אמר לי, ועיני הורמו מיידית אל שלו. אחזתי בידו. לא היה הרבה מה לומר.

צ' (שמו כה ייחודי, שאעדיף לציינו באות הראשונה על מנת למנוע זיהוי) היה הגבר-גבר של המחלקה. בן 47, נראה כמו בן 30 (בכלל, זו תופעה מוזרה במחלקה. כולנו נראים צעירים לגילנו!). סירב לדבר עם איש על הסיבה לשמה הגיע למחלקה, או אפילו על גילו - אותו גילה לי כשהתקרבנו אף יותר. זה קרה לפני קבוצת תנועה, עם סופי המופלאה (ואל תטעו - בקבוצת תנועה - כולם ישנים על מזרונים, לפעמים אפילו נוחרים! ) - צ' קיבל התקף חרדה. זיהיתי מיד, לא היה שום מקום לטעות. כולנו עמדנו לידו ובהינו, עד שהתעשתתי וביקשתי שנתקדם לסטודיו, כי זו "לא הצגה בקאמרי". לאחר מכן, כשפגשתי בצ', אמרתי-שאלתי בשקט: "התקף חרדה?" - אני חושבת שבשלב הזה קניתי את עולמו של צ'. הייתי היחידה שזיהתה, היחידה שידעה והבינה. גם זיהיתי שצ' הוא הלום קרב, ובזאת אני חושבת שקניתי את עולמו בשנית. מאותו היום איבד צ' את מעטפת הכריזמה הגברית שהקרין, והפך לשקט ומתבודד. אני זוכרת שהוא תמיד קרא לי לשבת לידו כשקיבל התקף חרדה, ואילו אני הייתי מנסה להרגיעו ומנחה אותו לנשום נשימה בטנית - שעוזרת לנפח את הריאות ולהירגע. צ' תמיד קרא לי "מלכה" וחיבק חיבוק אוהב. הוא החל ליטול קלונקס במנות קטנות, ועל אף שכך - מיסטלו אותו לחלוטין. צ' היה מצחיקן שכזה, והמשיך בשלו גם כשהיה מסטול לחלוטין. היה כיף להיות בחברתו - תמיד. עם או בלי הקלונקס - הוא תמיד היה מלא אנרגיות, מקסים, מצחיק ושנון. לא אשכח כיצד בקבוצת התנועה (נו - תנועה, שינה...מה ההבדל?), בסבב הדיבור שלאחר-השינה/נמנום ("איך היה לך?") פנתה סופי לצ' השכוב עדיין על צידו על המזרון - "צ'...?" ואילו צ' השיב בעצלות שלא הצליחה להסתיר את שובביותו: "כן, במה אוכל לעזור?"  כמה צחקתי! צ' ואני, אגב, השתחררנו באותו היום. ביום חמישי אף הסעתי אותו (ואת אורי, אותו תמיד נהגתי להסיע הביתה) הלוך וחזור, שכן הרכב שלו שבק חיים. אדם מקסים, וידיד נפש אף הוא.

מור הייתה חברתי הטובה ביותר. בשנות הארבעים לחייה, לאחר סדרה של אירועים מוחיים אשר הותירו בה תחושה של אבל על היכולות שאבדו, על החיים שהפכו בן רגע לסיוט אחד גדול. אל המחלקה הגיעה בעקבות מצבה הנפשי שהתערער אף יותר נוכח ניסיונותיה הכושלים להיכנס להיריון ולהביא ילד לעולם - חלומה האחד והיחיד. רק לאחרונה אושפזה מור והתגלה כי היא סוכרתית, וכי גם לה יש אבנים בכיס המרה שעליה לכרות (להזכיר, אני עברתי ניתוח לכריתת כיס המרה בעקבות אבנים שנתגלו לפני שנתיים). ביקרתי אותה תכופות במחלקה הכירורגית עד שהשתחררה וחזרה למחלקה. מור נפלאה, אך אני יודעת שלעולם לא אוכל לשהות במחיצתה, רק שתינו לבד. היא נוטה לחוש ברע עד צורך בחמצן/פינוי למיון תכופות, ואני יודעת שטמון בי פחד גדול מדי מכדי להתמודד עם זאת. אני יודעת שלעולם לא ארשה לעצמי להיות איתה לבד. כואב לי על כך, אך אני יודעת שאין יכול להיות אחרת. אני מצטערת על כך עד מאוד, אך גם יודעת את גבולותיי.

גם דני המקסים עבר אירוע מוחי לפני שלוש שנים - ומאז, אין הוא מי שהיה. דני, מראהו נוקשה וקשוח כלפיי חוץ, הוא נשמה אחת ענקית ורגישה. כמה פעמים נטל את ידי ונישקה לאות תודה כאשר דאגתי לו לאחר התפרצויות בכי, כמה פעמים קיללנו ביחד את מיכאל, שנוא המחלקה שעליו לא אטרח להרחיב במילים. עברנו שהות ארוכה ביחד, ודני תמיד ידע לתמוך, לחבק, להעצימני. אדם מופלא לכל עניין ודבר.

איילה ננטשה ביחד עם אחיה, אייל, ע"י אמם כאשר היו בני ימים ספורים בלבד. יחדיו הם אומצו, איילה הטריכוטילומנית ואחיה התאום, ע"י הורים אוהבים. לפני חצי שנה נמצא אייל חסר חיים ברכבו לאחר שעבר דום-לב פתאומי, והוא בן 27 בלבד. סבה נפטר כחודש לאחר מכן. איילה כשלה בלהתמודד עם האובדן התהומי, ואיבדה גם את נישואיה הטריים. היא הגיעה למחלקה מספר ימים אחרי, ונקשרנו האחת לשניה מיד. יד ביד, מנענעות את זרועותינו כילדות קטנות, צעדנו בחניון לקראת הרכבים שלנו. זו אכן הייתה תחילתה של ידידות מופלאה. ליום הולדתה של איילה (ואייל) שחל ימים ספורים לפני שלי, הבאתי לה בלון. איילה קשרה את הבלון אל אחד הכסאות בפטיו כאשר נתבקשנו להיכנס אל הקבוצה שהחלה. מאחורי גבינו עף לו הבלון, ואיילה הביטה בו מתרחק אל עבר העננים. "את יודעת מה זה אומר", היא אמרה לי אז בדמעות. "הבלון עף אליו. אני שמחה".

יעל הייתה ה"עוף המוזר" שבחבורה במובן הטוב של הביטוי - כאילו לא התאימה למקום מעולם. מתוקתקת כולה מראש ועד בהונות - בגדים צמודים וחושפניים, מאופרת למשעי, שיערה חלק ומושלם - והיא תמיד מלאת חיים, כאילו הייתה ילדת תיכון שמעולם לא התבגרה. יעל חשפה בפניי (ונדמה לי שרק בפניי, אם איני טועה - למרות שהחיבור שלה עם איילה, לימים, הוכח כחזק יותר) את עובדת היותה ניצולת גילוי עריות מצד אחיה לאחר קבוצה בה סיפרתי את סיפורי, ואת עובדת היותי ניצולת גילוי עריות מצד אבי. אינני יודעת מדוע יעל בחרה שלא לשתף איש בדבר. כנראה שחשה בושה. וכאילו אין די בזאת, בהיותה בת 16 בלבד - בתקופת תחילת ימי האינתיפאדה השנייה - נורתה בפיגוע הירי הראשון בבטנה, בידה וברגלה. היא עברה סדרה של ניתוחים, וכיום עוד סובלת מהשפעות הכדורים אשר נורו ישירות אליה. שני כדורים נוספים נורו אל עבר גבה של יעל - אך למזלה (או לחוסר מזלה, לדבריה) - פגעו בתיק הגב שנשאה עימה. בנוסף, שיתפה אותי יעל גם בעובדה שלימים, לפני מספר שנים, הרתה לחברה, נישאה לו, איבדה את העובר והתגרשה. בסופו של יום, יעל הייתה זו שהניעה אותי להתחיל להתאפר ו"להתגנדר" גם למחלקה. יעל ואיילה, הצמד-חמד שהיו למשך ימים מספר - היו בטוחות שאני ואורי זוג, ושהתחלתי להתאפר בגללו. תחת הלחץ נכנעתי ו"הודיתי" - אך רק בשיחת טלפון מספר ימים לאחר מכן סיפרתי ליעל שהיא-היא הסיבה לכך שהתחלתי להתאפר. יעל היא כחידה לי, ואני מניחה שתמיד תישאר. למרות הזוועות שעברה - היא נראית נורמטיבית לכל דבר, גם במסגרת קירותיה של מחלקה פסיכיאטרית. פעם שאלתי אותה - "מה את עושה פה, את?". היא ענתה לי - "אני פשוט לא מסוגלת להראות".  

אלי הגיע למחלקה כשבוע לפני יום הולדתי. אני זוכרת כיצד נעתי בחוסר נוחות ובתחושה קשה כאשר הצטרף לקבוצה הראשונה בה נכח. הוא ביקש לעמוד. אלי נעזר בקביים, כיוון שהוא משותק באיזור האגן. לבסוף נתרצה והתיישב. הסביר שבעת שיושב הוא סובל מזרמים ברגלים. בנוסף, אלי גמגם. הוא סיפר שהכול החל לפני כשנתיים, לאחר צנתור שעבר. לפתע איבד הכרה, ואיזור האגן שתת דם. אז גם החל הגמגום. אלי עבר כל טיפול אפשרי והוא עדיין אינו יודע מדוע לפתע איבד הכרתו, מדוע החל לדמם באגן, מדוע החל לגמגם. דני הציע שאולי קיבל, כמוהו, אירוע מוחי. אלי נתגלה כבעל לב של זהב. לא, לא זהב - יהלומים. יהלומים יקרים מפז. לחגיגת יום הולדתנו - שלי ושל אורי, שחוגג יומיים אחרי - ולהזכירכם, הוא הגיע אך שבוע לפני - הוא קנה לנו עוגה מדהימה ועליה איחוליי "מזל טוב והחלמה מהירה", ועוד הוסיף ספרון קטן - אחד לכל אחד מאיתנו - "עצות טובות לחיים טובים" - ובפנים, לכל אחד מאיתנו - הקדשה אישית. הוא בקושי הכיר אותנו, אך ביצע את המחווה האישית הנפלאה הזו עבור שנינו. את תמונת העוגה אראה בהמשך - ואת אלי אזכור לנצח נצחים. את טוב ליבו, את רגישותו הרבה וסבלנותו לכאבו וסבלו של האחר. גם כשאני עצמי איבדתי את יכולותיי להכיל את טירופה של מטופלת - אלי תמיד הזכיר לי: "אל תדון את חברך לפני שהיית בנעליו". 

גיל הגיע אלינו בשקט-בשקט, מבלי לעשות הרבה רעש. כמעט ולא הבחנת בו, או לפחות - אני כמעט ולא הבחנתי בו, לא עד שהתחלנו לדבר. אני חושבת שהשיחה הראשונה שלנו הייתה על 'ד"ר' קרפ הידוע לשמצה בבלוגי, וגיל התנדב מיד להעניק לי את מספר הטלפון של התחקירנית של יגאל מוסקו מ"עובדה" עם אילנה דיין. כמובן, נסתקרנתי לדעת מה לגיל ול"עובדה" - ובתשובתו לי, חשף גיל את סיבת הגיעו למחלקה. גיל, במקצועו, היה חוקר מז"פ (המחלקה לזיהוי פלילי), ונתבקש להתראיין לכתבה ששודרה ב"עובדה" לא מזמן על חוקרי המז"פ שכשלו בלשאת בנטל הנפשי שהסבה להם עבודתם וירדו שאולה. בסופו של דבר, חזר בו גיל מהסכמתו להתראיין. גיל הפך להיות אחד מחבריי הקרובים ביותר במחלקה - כאשר בישיבת קהילה ביום חמישי שלפני יום הולדתי הודיע לכולם קבל עם ועדה שיום הולדתי מגיע, והקריא לי את סיפורו הקצר הראשון של אתגר קרת מתוך ספרו "צנורות" - שאותו אף העניק לי במתנה ביחד עם סימניית פרפרים תלת-מימדית יפיפיה. הוא ניגש אליי עם הסימניה ולחש לי - "בכל פעם כשאת קמה בבוקר ונראה שהעולם נגדך - היכנסי אל עולמם של הפרפרים". חיבקתיו. לימים החל גיל גם לחזר אחריי, והציע לי לצאת. "יפהפיה", הוא נהג לכנות אותי ולהצמיד אותי אליו בכל כוחותיו. אך את גיל רדפה עדיין צחנת המוות. באחת מישיבות הקהילה החל לדבר על "ציור סתמי" שצייר בסדנת אמנות בכדי להמחיש למטופל אחר את חשיבות הקבוצות, והצביע אל עבר ציור שנראה סתמי, אכן - ילדה עם שמלה, מצויירת כולה באדום, ידיה נראות כמונפות. או אז החליט להתערב מיכאל, וביקש מגיל לשתף את שאר קהילת המטפלים והמטופלים במשמעותו של אותו ציור סתמי למראית עין. אותו ציור של ילדה שבתחילה העלה ציחקוק מפיותייהם של כולם, עתה השתיק את כולנו. לא הייתה זו סתם ילדה. הייתה זו גופתה של ילדה בת 12 אשר ירתה בראשה באמצעות אקדחו של אביה, ושכבה מוטלת בשלולית דם. המראה לא מש מזכרונו המיוסר של גיל.

ועוד רבים וטובים היו וישנם, אך קצרה היריעה מלספר, ואת סבלנותכם לא ארצה לאבד. אבקש לספר רק על יום אחד מיוחד במינו שעברתי במחלקה - יום ההולדת של אורי, יום ראשון, אשר בו גם חגגנו את יום הולדתי שחל יומיים לפני כן, ביום שישי. את יום הולדתי ה-27, יום ההולדת במחלקה, לא אשכח.

כפי שכבר סיפרתי - אלי היקר הפתיע עם עוגה ענקית, הנה היא כאן לפנייכם -

ואני עם הכתר המאולתר שרמי הכין לי! (ומפוקסלת )

באמת - קשה לתפוס תקופת חיים שלמה בפוסט אחד. ולמרות זאת - ניסיתי להכיר לכם את הנפשות הפועלות וכיצד השפיעו על חיי - והן אכן השפיעו. אין ספק - מחלקת אשפוז יום, עם כל הכאב הנסתר והגלוי שבה - תמיד תיזכר בעיניי כמרפא לנפש ומזור לכאב, מקום בו עולמות שלמים מתחככים ומתאחדים - מקום בו נמצא היופי האמיתי שבאנושיות.