(כי החלטתי שאם לבכות על מר גורלי על שבשלושת החודשים האחרונים הייתי חולה יותר מאשר בעשרים השנים האחרונות לא עובד, אז כבר מוטב לצחוק על זה)

מצאו בתמונה שלפניכם את הפריטים הבאים: (לחצו על התמונה להגדלה)

- ספל תה

- ערכת תרופות

- דקסמול

- דקסמול קולד

- אקמול צינון ושפעת

- מדחום

- שוקולד לנחמה רגעית

- קסילוויט - טיפות אף שלא עוזרות בגרוש

- ויברוסיל - ג'ל לאף שאני מקווה שדווקא כן יעזור

- קרנמיקס חמוציות לדרכי השתן

וחידה לסיום: אילו מן הפריטים המופיעים בתמונה לא שייך? (רמז: מתחיל ב-פ', אכיל)

בין הפותרים נכונה תוגרל שקית טישויים משומשת וארבעה גליליי נייר טואלט.

שלכם תוך גסיסה איטית וכואבת,

הפולנייה.

עברו חודשיים וחמישה ימים מאז הניסיון האובדני שלי. אני מביטה בתאריך בו כתבתי לאחרונה - השלישי לנובמבר, רק יום לאחר שהשתחררתי הביתה מבית החולים, וכושלת בלהבין כיצד הצלחתי לכתוב באופן כה צלול וקוהרנטי. על פי עדויות של אמא ודובדבניל - במהלך הימים הראשונים שלאחר האשפוז הכרתי עוד הייתה מעורפלת (במהלך שניי ימי האשפוז הייתי מחוסרת הכרה, מסתבר. לא פלא שאני לא זוכרת כמעט כלום ממה שהתרחש באותם יומיים). לאחר שאני למדה פרטים חדשים אודות אותם יומיים, אני מגלה שהרופאה במחלקה הפנימית סברה שאני סובלת, בין היתר, מהיסטריה (הנפילות וחוסר שיווי המשקל), כן, כן - במובן הפרודיאני המלא - מאחר וכאשר "פקדה" עליי לצעוד - הצלחתי לעשות זאת מבלי ליפול. יכול בהחלט להיות שבעת כתיבת הפוסט הקודם הצלחתי "לרסן" את עצמי.

את הגיהנום שעברתי במהלך החודש שעקב לניסיון קשה לתאר במילים. חודש ימים הייתי מרותקת למיטה, נתקפת התקפיי חרדה תכופים ודיכאון חמור. בנוסף, כאילו לא די בכך - ליוו אותי חום וכאבים. לא עניין אותי דבר מלבד להישאר במיטה. בכל זאת, הצלחתי לצאת לארבעה ימי צילומים - וזאת אך ורק משום שאמא, טלי ודובדבניל הכריחו אותי, פשוטו כמשמעו. איבדתי את הרצון ואת החשק לצלם, והייתי משותקת לחלוטין מפחדים. ליום הצילומים הראשון, אך שבוע לאחר הניסיון, ליוותה אותי אמא. החוויה לוותה בתסכול מוחלט ובתחושת חוסר אונים, חולשה פיזית ומנטלית וכישלון. יום הצילומים הבא שנקבע טרם הניסיון, לווה במשבר של ממש. "אני לא יכולה!!! אני לא יכולה!!! אני ל-א י-כו-לה!!!" - בכיתי לאמא הישובה על הרצפה בחדרי, הרוסה ושבורת לב. אמא ודובדבניל הבהירו לי חד משמעית - אם את לא מסוגלת לתפקד, את מגיעה היישר מכאן לאשפוז במחלקה הפסיכאטרית. תבחרי. בלית ברירה, נאלצתי להילחם בבעתה שכמותה טרם ידעתי ולצאת ליום הצילומים. כמובן, למאפרת נאלצתי להמציא סיפור כיסוי לחולשה הפיזית ולאובדן ההיפראקטיביות שמאז ומעולם ליוותה אותי במהלך יום צילומים רגיל. כי מי תרצה לעבוד עם צלמת מעורערת נפשית שעלולה לקרוס בכל רגע? סיפרתי על זיהום חמור בכבד שהוביל לאשפוז של יומיים בפנימית, והסברתי שהחולשה הפיזית נובעת מנטילת אנטיביוטיקה חזקה.

גם שניי ימי הצילומים הנותרים באותו החודש אילצו אותי לשתמש בכמויות של מרגיעים, ואילו אני הייתי בטוחה שאהבתי לצילום נעלמה ובל תשוב.

הבטחותייה של טלי התגשמו. כעבור כחודש חלפה תחושת הדיכאון כמעט לחלוטין, וטלי, שלאורך כל אותו חודש חששה להחזיר אותי לתרופות הרגילות שלי (עד אז נאלצתי להסתפק בנוגד דיכאון ובשני סוגיי מרגיעים - קלונקס ולוריבן), החזירה אותי, לאחר פגישה שלמה של שתיקה כעוסה ורועמת מצידי, לגאודון (אנטי-פסיכוטי ומייצב מצב רוח) - שסייע לי להתגבר גם על התקפיי החרדה אשר שככו. לאט-לאט, נראה היה שאני חוזרת לעצמי. מצב הרוח השתפר, התחלתי להראות עניין בדברים שעניינו אותי קודם לניסיון, וגם התשוקה לצילום שבה.

נראה היה שדברים חזרו לקדמותם, אך תחושת ההקלה שהציפה אותי לא נמשכה זמן רב. השבת הראשונה של דצמבר החזירה אותי למצב של טראומה בעקבות קטטה אלימה עם השמוק, שבעקבותייה מצאתי את עצמי מגואלת בדם, בוכה בהיסטריה ולא מסוגלת לחדול מלהשתנק ומלהתייפח. הכול החל בהתגרות טיזרית במיוחד מצד הבת השנייה של אמא, שאני מודה שהביאה אותי אל הקצה. בעודי ממהרת לעברה על מנת להחזיר לה מנה כפליים, תפס אותי השמוק, בידו האחת חונק אותי. עצם המחשבה על ידיו המטונפות נוגעות בי שוב העבירה אותי על דעתי. התחלתי צווחת כאחוזת טירוף. צרחתי תוך שאני נאבקת ומקללת. כאשר לבסוף הרפה מאחיזתו, זעקתי בפניו - "חבל שלא התפגרת מהסרטן!!!". תוך שהוא מקלל ומגדף בעסיסיות, התנפל עליי באגרופיו. לא היססתי להחזיר. נדמה היה כי עבר נצח עד שהופרדנו בידי המקקית הקטנה שאחזה בשמוק ובאמא שמשכה אותי אלייה. שעות עברו עד שהצליחה להרגיע אותי אמא. דרשתי ממנה להגן עליי - גם מפני השמוק, וגם מפני התגרותייה הבלתי פוסקות של המקקית הקטנה והממזרתה. היא הבטיחה שכך תעשה, אם כי איני יודעת אם עמדה במילתה. עוד באותו הלילה, כשבדמי וישותי זורם הרצון העז להגיש נגד השמוק תלונה במשטרה (על הכול. הכול), התקשרתי למשטרה ושאלתי האם ניתן להוציא צו הרחקה כנגד אדם המתגורר עימך תחת אותה קורת גג. נעניתי שכן, ושעליי לפנות אל בית משפט השלום. עדיין לא פעלתי בנושא.

חבולה, שרוטה ומלאה שטפיי דם, רעדתי במהלך הימים שאחרי, ובלילות פקדו אותי סיוטים. מאז, סופיי השבוע בפרט הם בלתי נסבלים, כאשר שני המקקים נמצאים בדירה, ואילו אני, מבוצרת בחדרי, נאלצת לשמוע את קולותייהם הארורים. וכן, אני יודעת שאני צריכה לצאת. ולא, אני לא מסוגלת. אני לא חזקה דיו.

מאז התקרית, התחלתי להרגיש רע בערבים. בחילות, צרבות, צמרמורות, כאבי בטן, טעם מר בפה, חולשה קיצונית. ממוטטת. ערב-ערב. במקביל, תכיפות הטלת השתן שלי התחילה להציק עד למצב שבו לא הייתי מצליחה (ועדיין) להירדם בלילות. תיארתי לעצמי שמדובר בדלקת בדרכי השתן (כבר הייתה לי בעבר), ולצורך קבלת אנטיביוטיקה נתתי דגימת שתן. התרבית יצאה שלילית (משמע, אין כל דלקת), ומעבר לכך - נמצאו דם ופרוטאין גבוה בשתן - מה שמצביע על בעיה בכליות. אני מדממת כבר למעלה מחודש, אבל תיארתי לעצמי שכתוצאה משתי הגלולות ששכחתי לקחת. עד רגעים אלה ממש לא ברור אם הדם מגיע משלפוחית השתן או מהנרתיק. לפני יומיים עברי בדיקת אולטראסאונד של הכליות ודרכי השתן - התוצאות עדיין לא הגיעו. אין לי שמץ של מושג מה לא בסדר איתי. לפי קריאה באינטרנט, התסמינים מצביעים על אי-ספיקה חריפה (שמצריכה דיאליזה או השתלת כליה - ונגרמת מהרעלת תרופות, בין היתר), וטלי אישרה שייתכן וזה המצב. עם זאת, רמת הקריאטנין (כליות) יצאה בטווח הנורמה, כך שאין לדעת. אין לי מושג עוד כמה בדיקות אצטרך לעבור, ואם אצטרך נפרולוג, אורולוג או בכלל גינקולוג. כרגע הגוף שלי הוא כחידה לי.

ולא רק הגוף, אלא גם הנפש. התחושות הפיזיות הקשות של הערבים "הוחלפו" במצביי רוח משתנים, סערת רגשות והיסטריה. במהלך היומיים האחרונים נאלצתי ליטול מרגיעים כדי להרגיע את עצמי. ברגעים אלו ממש אני יושבת וממתינה ברעדה לערב שיגיע, ועימו ההיסטריה והבכי. עצבנית. מעשנת סיגריה אחת אחר משנתה.

לא יודעת מה יהיה.

(עד כאן מהפולנייה הנצחית. סליחה)