לשמוק - הלא הוא אבא שלי - לאדם שאנס אותי במשך שנים והטיל טרור על המשפחה כולה במשך כל שנות קיומה - לשמוק יש סרטן. שוב. הפעם הקודמת הייתה לפני קצת יותר מחצי שנה, אז מלנומה, סרטן עור - וממנו נפטר בקלות אחרי ניתוח בהרדמה חלקית בלבד. הפעם זה סרטן בפרוסטטה. בפעם שעברה חלקתי כאן רגשות חמלה ודאגה. היום, היום כל שאני רוצה הוא שהסיוט יגמר. שהוא ילך. שהסרטן יגמור אותו. יגמור אותו - ויציל אותנו.

ביום חמישי האחרון הייתה לי "הצגת מטופל" - התעדכנות הצוות כולו במצב החולה וריאיון עימו. הגעתי גוררת רגליים ודומעת, מודעת לצעד חסר תקדים שקשה היה לי להאמין שאני מבצעת - אני מבקשת מהצוות, מהמטפלת שלי, מהפסיכיאטר של המחלקה - לדווח על השמוק לרשויות. למשטרה, לרווחה - למי שלא יהיה, רק שידעו. רק שיוציאו אותו מהבית. מפלס האלימות בבית עלה (עדיין לא פיזית, אבל גם זה רק עניין של זמן אם ישרוד את הסרטן בשנית), אחותי החליטה שהיא בורחת מהבית ועוברת לגור עם חברה, ואמא רק צעקה ובכתה, התחננה שיניח לה. באותו היום התחננתי בפני הצוות שיעזרו לי. שיטלו את ההחלטה ממני, שיקחו אותה, שיסירו את האחריות מעל כתפיי. לא אני עשיתי. לא אני הוצאתי. הם. רק רציתי שהסיוט יגמר.

הם סרבו לבקשתי. אמרו שהם "לא המשטרה" ושאמא צריכה להחליט בעצמה שהיא יוצאת מהזוגיות הארורה הזו, או שעליי להגיש תלונה בעצמי. ואני לא מסוגלת. ואמא לא רוצה.

ועכשיו הסרטן. הוא נשלח לבדיקת סי.טי. טלי אומרת ששולחים לסי.טי רק אם יש חשש או חשד שהסרטן התפשט ושישנן גרורות נוספות. אמא מספרת שהסי.טי בכלל נקבע לפני שבועיים בעקבות הצרת עורקים, הצרה שמעכבת את זרימת הדם ומביאה אותו לידי התפרצויות שבות ונשנות. אני לא יודעת אם לשמוח או לא. אני רק רוצה שהסיוט יגמר.

אם אני טועה, ואכן ישנו אלוהים בשמיים או כל ישות עליונה אחרת - אני מתנצלת בפניה. אני מתנצלת על שרוצה ושמחה במותו של אדם אחר. על שמפנטזת על בגדים עם צבעים עליזים בהלוויה. אני מבקשת סליחה ומבקשת שהוא או היא יבינו, שסבלנו כאן למטה מספיק - אני, אחותי הקטנה ואמא שלי, שיבינו שהגיע זמן לשים קץ לטרור. שיסלחו לי. אני מקווה שגם אתם תמצאו בלבכם את ההבנה והסליחה.

ושאולי תקוו בשבילי. שתקוו שזה הסוף.

אני מבקשת - דברי לא נועדו - בשום פנים ואופן - לגרום לאחד או אחת מכם לפנות אל המשטרה או אל רשויות הרווחה עבורי. אל. הדבר כבר נעשה, במשטרה מכירים את הסיפור שלי, ובסופו של יום - הם יבקשו ממני או מאמא שלי שנגיש תלונה. ואת זה לא תעשה לא היא ולא אני. כך שכל פנייה תהיה לא רק חסרת טעם, אלא גם מכאיבה עבור אמי ומכאיבה עבורי. תודה.

זוכרים אותו?

לפני מספר ימים קיבלתי את תגובתו של ח. הרשקו, נציג קבילות הציבור במשרד הבריאות על התלונה שהגשתי כנגד מר לאון קרפ "המכובד". להלן תגובתו של הרשקו לתלונתי, התגובה עתירת השקרים הבוטים של מר קרפ שהביא את דמי לידי רתיחה, ומכתב התגובה שאני שולחת מחר בחזרה לפרופסור הרשקו. ממני לא יעשו מטומטמת.

תגובתו של פרופסור ח. הרשקו, נציג תלונות הציבור:

"שלום רב,

ראשית, תרשי לי להחמיא לך על הסגנון המרשים של מכתבך ועל האופן בו היטבת להביע את אכזבתך מהתנהגותו והחלטותיו של ד"ר קרפ.

אולם לעצם העניין, מדובר בפסיכיאטר בכיר ומנוסה שיש לו זכות להחליט החלטות שאינן תואמות את ציפיות המטופל.

תוכן מכתבו של ד"ר קרפ והמכתב המלווה של פרופ' זמישלני (מנהל גהה) מבהירים כי לא מדובר ברשלנות רפואית ולכן לא אוכל לצערי להיענות לבקשותייך.

אני מאחל לך בריאות טובה."

תגובתו של ד"ר קרפ אשר הקפיאה את דמי, ובו מסומנים שקריו: (לחצו להגדלה)

המכתב שאשלח מחר בחזרה אל פרופ' הרשקו:

"לכבוד

פרופסור ח. הרשקו, נציג קבילות הציבור

משרד הבריאות

הנידון: בהמשך לתלונתי נגד ד"ר לאון קרפ

פרופ' הרשקו שלום,

טעות תיקון קטנה – שמי מיכל, ולא שרה. שרה XXX הוא שם הרחוב בו אני גרה, ועל כן הבלבול.

ראשית כל, אפתח ואומר שחשבתי במשך מספר ימים כיצד להגיב למכתבך – ובעיקר לתגובתו הכואבת של ד"ר לאון קרפ אשר צירפת למכתבך אליי, ואני משתמשת במילה "כואבת" שכן, פרופ' הרשקו, כאשר קראתי את מילותיו של קרפ, לא האמנתי למראה עיניי. איני יודעת אם אצליח להביע את מורת רוחי וזעמי במכתבי אלייך, אך בהחלט אנסה.

אני מבקשת להבהיר, תחילה, דבר אחד: כן, כעסתי על ד"ר קרפ על שלא קיבל אותי למסגרת אשפוז יום בגהה. כן, מחיתי על ההחלטה. כן, התאכזבתי. כן, הייתי מתוסכלת. לא אכחיש זאת לרגע. עם זאת – תלונתי נגעה לא להחלטתו של קרפ שלא לקבל אותי למחלקה (כפי שהוא וזמישלני מנסים להציג כעמדת הגנה) – אלא על האופן בו נהג בי קרפ. על הזלזול, על הלעג, על עמדת ההתנשאות המביכה והמשפילה אשר בה נקט קרפ. מאז קיבלתי את מכתבך, אגב, יצא לי לדבר על כך עם מטופלים במסגרת אשפוז היום בתל השומר שבה אני נמצאת כרגע, ואשר אליה, אגב, התקבלתי ללא כל בעיה (בדיעבד, אני שמחה על החלטתו של קרפ. אלמלא דחה אותי על הסף, לא היה יוצא לי להכיר את צוות המחלקה בתל השומר - צוות ללא רבב, אשר אליהם אני מביעה כאן את הערכתי הרבה) – ולהרגשתי כלפיי ד"ר קרפ, כך לא הופתעתי לגלות, שותפים מטופלים נוספים אשר נחשפו ל"טיפולו" של זה האחרון במהלך כברת דרכם כמטופלים במערכת הפסיכיאטרית בישראל. 

אמשיך, אולי, בלומר שאין בי כל כעס או האשמה כלפי פרופסור צבי זמישלני, מנהל ביה"ח גהה, אשר אותו אני מכירה היכרות קצרה עוד מלפני שנים כאשר הגעתי אליו לייעוץ אישי בביתו – הוא ודאי לא יזכור. ככלות הכול, זמישלני קיבל את גרסת העובד שלו כפי שהוצגה בפניו, כך אני מאמינה, ולכן לא היסס מלתמוך בו. על כך, כאמור, אין לי תלונות. מה שהרתיח את דמי הוא טענותיו השקריות בעליל של קרפ אשר אותן הוא מציג במכתבו. ולהלן הפירוט:

קרפ מציין שביצעתי ניסיון אובדני ע"י בליעת למעלה מ-300 כדורים – אמת ויציב. לאחר מכן כותב קרפ: "...הסברתי לה יפה ובצורה רגועה" – ובכן, זה בהחלט נתון לויכוח. אם קרפ מכנה את "אשפוז מלא או כלום. גמרנו!" בעת שהוא אפילו אינו מישיר מבט אליי כ"צורה יפה ורגועה" – הרי שהוא צודק! נמשיך.

"קראתי בעיון את מכתבה של הרופאה הפרטית" – לא ממש, לא.  קרפ אמנם (בהתאם לתחינתי אשר עליה נאלצתי לשוב מספר פעמים – "אנא, קרא את ההפניה של הרופאה שלי!") הציץ בהפניה, אבל קשה לומר שהוא "קרא אותה בעיון". ואם אכן עשה זאת, פרופ' הרשקו – אשמח שתשאל את ד"ר קרפ באיזו מחלה פיזית אני לוקה – פרט זה נמסר במכתב ההפניה. סבורתני שלד"ר קרפ לא יהיה מושג, שכן לא טרח לעבור על ההפניה באופן מסודר. שאל אותו. מכיוון שד"ר קרפ זוכר "כל כך בדיוק" את פגישתנו, אצפה ממנו שיזכור...האינך סובר כך...?

אני ממשיכה.

"...כעסה עליי וציינה כי תתלונן עליי מאחר ואיני מקבל את המלצת הרופאה..." – שקר גס ועלוב. באותן דקות בהן נפגשו דרכיהן של קרפ ושלי, הייתי טרודה מדי בלעכל את שלמשמע אוזניי ומראה עיניי מכדי לחשוב על תלונה. דקות ארוכות אחרי פגישתנו, פרופ' הרשקו – העברתי בבכי ובתחושה של הלם על שאירע. את הרעיון להגיש תלונה קיבלתי דווקא מהמטפלת הפרטית שלי עימה נפגשתי קצרות אחר שראיתי את קרפ.  היא זו (ד"ר טלי וישנה) שהעניקה לי הכוונה למי להגיש תלונה נגד ד"ר קרפ. בדבריו של ד"ר קרפ אין טיפת אמת.

וה"חביב" עליי ביותר:

"...מסרתי לה את סיכום הפגישה במיון (מכתב שחרור), היא כעסה וזרקה אותו על הרצפה". בארבע מילים, פרופ' הרשקו? לא היה ולא נברא. רצ"ב (ביחד עם מכתב ההפניה של ד"ר וישנה ומכתב ההפניה של ד"ר דניאלה עמיטל) מכתבו הכמעט מגוהץ של ד"ר קרפ אשר לקחתי עמי ואשר נתתי למטפלת הפרטית שלי, אשר ברשותה היה מתויק עד היום. אלא אם כן אני לוקה באמנזיה דיסוציאטיבית – ולא ידוע לי על כך דבר – הרי שקרפ משקר במצח נחושה.

לסיכום, פרופ' הרשקו – צר לי. צר לי על שמערכת הבריאות בישראל בוחרת שוב להעדיף את גרסתו של המטפל ה"בכיר והמנוסה" על זו של ה"חולה הפסיכי, המשוגע" – והרי שאפילו איני כזו – אך ד"ר קרפ ופרופ' זמישלני בהחלט ישמחו לדעת שלמסקנה זו הגעת. אמור לי – הרי אתה בעצמך החמאת לי על "הסגנון המרשים" של מכתבי הקודם (ואני מודה לך על כך) – האם באמת הנך חושב שאני מסוג המטופלים ה"משוגעים", ה"פסיכים", אלה הפסיכוטיים נוטפי הריר והגוררים עצמם במסדרונות ביה"ח הפסיכיאטרי? אין זה המצב, פרופ' הרשקו. אכן, אני לוקה בהפרעת אישיות ומודעת מאוד למצבי. ועם זאת, אני יכולה להבטיח לך שאין בדברי שמץ של הגזמה, עיוות המציאות או שקר כלשהו. אני מציגה לך את הדברים כפי שהם, את האמת לאמיתה. ובנוסף אני מציעה זווית חשיבה נוספת – ד"ר קרפ, בתגובה לתלונתי, יכול היה להכחיש – ובזאת יכול היה בקלות לסגור את החקירה שכנגדו. מהי המשמעות של הוספת שקרים בוטים למכתבו? האם אולי – אולי – ד"ר קרפ מבין בעצמו שנהג שלא כשורה ולכן הוא מאדיר את "צדקתו" וכנגד, את "טירופי"? אני מציעה שתיקח כמה דקות לחשוב על כך.

אסיים בהמלצה גורפת – אנא – בדוק את "מצב העניינים" בביה"ח הפסיכיאטרי גהה, ואת המתרחש בין כתליו. לפי הסיפורים שאני שומעת (ושאין זה הזמן או המקום לדון בהם), יש מקום לחקור ולתקן. לתקן הרבה מעבר שבדמיונך.

בכבוד רב,

מיכל"