האמת היא שאין הרבה על מה לכתוב, אבל אולי דווקא משום שלא הרבה קורה, מתחשק לי לכתוב.

עבר בערך כחודש מאז נפרדתי מהמחלקה - ועדיין לא צילמתי. מגיעות פניות, אכן מגיעות - וגם בשעה שאני עייפה מקימה מאוחרת עקב צפיית יתר בערוץ הריאליטי ובסדרות ביה"ח בפרט (לרגע שקלתי להיות פרמדיקית, אבל אז נזכרתי שאני מתחלחלת למראהו של דם, לא מסוגלת לחשוב על כניסה לוריד של אדם אחר, וששכר הלימוד הוא 30,000 שקל, ו-ויתרתי על התענוג) אני משתדלת להביע התלהבות מכל עניין צילום הבוק, ומנסה לשכנע שלמרות שתוציא על זה אלף שקל (כולל תשלום לבעל הסטודיו), כל שקל שווה את התענוג. אז יש את אנשיי ה - "לא-לא, אני רק תמונה", ואז אני חייבת להסביר להם ש"רק תמונה" הם יכולים לצלם עם הדיגיטלית הביתית. יש כמובן את עורכי הדין שבדיוק פתחו משרד, אבל אין להם את האלפייה בשביל התמונה המכובדת למשרד (כן, בסדר), וכמובן, בל לא נשכח - את אנשיי הפייסבוק שרוצים "רק תמונה או שתיים, שיהיה". ואז שוב מגיע הנאום על כך שמצידי אצלם אחת או שלושים - אבל התשלום יוותר בעינו. מן הסתם, הם נסוגים. ודווקא יש את אלו שמתלהבים ואפילו מסכימים מיד - רק שיומיים אחר כך תחפש אותם והם כבר בבונקר. נכון לעכשיו יש לי שני לקוחות - האחת, עורכת דין שלא מוצאת זמן לצילומים, והשני, איזה אחד שמנדנד לי עוד מלפני ימי האשפוז, אבל כשאני מגיעה לדבר איתו על התשלום הצנוע (בחיי שצנוע, אני לא צינית פה) - אבוי! שכחתי מעניין התשלום! (כן, הרי מתתי לצלם אותך חינם אין כסף!) אז הלקוח הניג'ס צריך לגייס כספים, ולפני נובמבר בוודאי לא ניפגש. דווקא ניסיתי להתעקש על יום שישי הזה - ולו רק בכדי להתגבר על הפחד מיום הצילומים הראשון. אז לא. יגיע. או שלא.

למעשה, אני מרגישה שאני דווקא משתדלת למשוך לקוחות. למגנת ליבי, אפילו הוספתי אופציה של אלבום-בוק דיגיטלי (משמע - עוד יומיים של עבודה) בחינם - וחשבתי לעצמי שאני יכולה להרוויח גרושים גם מצלמים אחרים שמחפשים מעצבת גרפית, אז התחלתי לפרסם את עצמי, למרות שאין לי מושג אם העניין יתפוס. התחלתי עם צלם אחד, שהוא במקרה גם בונה האתר שלי, והבוקר הכנתי לו בצ'יק-צ'ק עשר דוגמאות. גם שלחתי, אבל תשובה קונקרטית עוד לא קיבלתי. לעזאזל.

כן, אני רוצה להרוויח כסף. לא, אני לא רוצה לעבוד. וכן - אני מודעת לכך שהשניים לא כל כך מסתדרים. אני נחושה בדעתי לנסוע עם אמא לאיי יוון למשך חמישה ימים מתישהו בקרוב, ב - OFF SEASON, ומוכנה, מצידי, לשלם את הסכום במלואו. חשבתי לעצמי - הכסף סתם יושב ונרקב לו בחשבון שלי. אם כבר יש ומספיק לנסיעה, נסיעה שאני זקוקה לה עכשיו כמו אוויר לנשימה - אז למה לא? עכשיו רק צריך לחכות ולראות איך זה מסתדר עם החגים (רפלקס ההקאה מותנע), איך זה מסתדר בלי קבוצות של בני נוער ונדליסטים בחופשה מביה"ס, ועוד לפני ה - 19 לספטמבר - או אז אני מתחילה קורס לימודי סטודיו בן שלושה חודשים בקמרה אובסקורה/מסע אחר. אין בי התלהבות של ממש לקראת הלימודים - מסך שבעת השיעורים - רק שלושת הראשונים מוקדשים, שיעור אחד בן שלוש שעות בסך הכול, לתאורה בסטודיו - ואחר כך עוברים מיד ללמוד על מבזק חיצוני שמתחבר למצלמה - דבר שהיה לי, אבל מכרתי לידיד צלם בכדי לשלם את הטסט לאוטו לפניי שנה או שנתיים. אותו ידיד הבטיח שילווה לי את המבזק לשם השיעורים, כך שלא אצטרך, לפחות, להתחנן בפני הביטוח הלאומי שיממן לי גם מבזק שבו אני לא עושה כל שימוש. ניחא.

בחזית הבריאות, או שמא נאמר - החולי שלי - לפני מספר לילות הבהלתי את עצמי למיון נשים בתל השומר (איסולד, זה בשבילך!), לאחר שלושה ימים של גירוד מאסיבי באיזור המפשעה שהפכו לשריפה צורבת ומענה של ממש. הבנתי שזו קנדידה (פטרת), אבל לא ידענו איך לטפל בה. למעשה, אמא הציעה פתרון ובדיעבד גם פתרון מעשי, אבל ממתי אני סומכת על אמא שלי בענייני רפואה? הגינקולוג נתן הצצה, בישר על הקנדידה ועל זיהום בשתן, רשם לי אנטיביוטיקה, משחת הידרואגיסטן (שעושה פלאים, אגב) ושישה כדורי אגיסטן שהייתי אמורה להחדיר ל...שם, אתם יודעים, ליתר ביטחון. שניים בכל ערב. הערב הראשון נחל כישלון - את הכדור הראשון החדרתי כמו גדולה (גוווווווול!), אבל מה - את השני כנראה לא הכנסתי עמוק מספיק, והוא נתקע היכנשהו בפתח הנרתיק, רק קצת יותר עמוק בצורה שלא יכולתי להגיע אליו. אז עבר ערב קשה ומטריד (ממש לא כיף להלך כשמשהו תקוע לך באת יודעת איפה), אבל! - אני שמחה לבשר שהערב השני נחל הצלחה. כניסה חלקה, נוחה ואפילו לא מכאיבה!

ובעניין שונה לחלוטין - כן, שוב ערוץ הריאליטי. תצחקו-תצחקו - אבל יש שם דברים ממש מעניינים! גלגול נשמות. מאמינים? לא מאמינים? אני חייבת להודות שהייתי סקפטית בהתחלה - אבל כעת אין לי שמץ של ספק: גלגול נשמות הוא אמיתי לכל דבר ועניין. אני בטוחה שלא הייתי מאמינה אלמלא הציגו בפני הוכחות - אבל הוכחות קיימות - מאות, אם לא אלפים שכאלה. אנשים הנוטים להיות סקפטיים בעצמם הוכנסו להיפנוזה עמוקה על ידי מומחים, וסיפרו על חייהם לפני מאות שנים. עד כאן נשמע די חובבני, נכון? אני יודעת. העניין הוא - אותם אנשים שהוכנסו להיפנוזה תיארו סביבת חיים - מבנים, אנדרטות, בתים, קברים וכד' - שלפי היסטריונים הוכח שאכן היו קיימים בדיוק באותם מקומות אותם תיארו המהופנטים - לפני עשרות ואף מאות שנים. איך תסבירו את זה? מעבר לכך - מהופנט אחד ספציפי תיאר את שגרת חייו באיזור המרוחק קילומטרים מאיזור מגוריו כיום, מרחק יבשות אפילו. הוא ידע לתת את שמו ועיסוקו, זכר כיצד היה ביישן, שקט ומופנם והתגורר עם אמו בבית האחרון בשדרה קטנה. הוא סיפר כיצד תמיד נכנס מהכניסה האחורית, סיפר על המזון אשר אמו הכינה לו - דברים מסוג זה. למרבה הפליאה - תושבים המתגוררים באותה שדרה זכרו אותו, ואימתו את דבריו אחד לאחד. הם אפילו הובילו אותו לקברו, לקבר האדם שהיה בגלגול הקודם שלו. תודו שזה מדהים. אני מצטערת על שאין תכנית בישראל שחוקרת את הנושא של גלגול נשמות (טוב, אני מניחה שמספיק חטפנו מהחרדים) - הייתי קופצת על המציאה. מסקרן אותי לדעת מי הייתי פעם, מה עשיתי, מי היו משפחתי וחבריי.

וכן, אני מאמינה גם בחיים אינטלקטואליים שמחוץ לגלקסיה שלנו. אבל זה כבר לפוסט אחר  

האם יש לך טחורים?

הו, ועוד איך! אני מגדלת אותם באהבה ודואגת לטפח ולגדל. גוזלים קטנים שלי!

אם כן, האם את אוהבת אותם?

מאוד. כואב לאבד טחור. כל טחור וטחור הוא כעולם ומלואו!

אם לא, האם היית רוצה טחורים?

יותר מכל דבר אחר בעולם. בדוק.

האם לדעתך החברה מתייחסת שונה לאנשים בעלי מטחורים?

בהחלט. זה מתבטא בעיקר בתור לשירותים, כשהנכנס אחרייך צועק "איייכס!" בקולי קולות למראה נתזי הדם בתוך האסלה. מה קרה, לבעלי טחורים אין רגשות? האם אנחנו לא מרגישים? מקווים? מפללים? לוקחים ימינה מנתיב של שמאלה וישר?

האם גבר עם טחורים עושה לך את זה?

מכיוון שאני לא מתקרבת לאיזור (גם לא לקדמי, שלא לצורך העניין), התשובה אינה רלוונטית.

האם לדעתך טחורים הם טרנד חולף, או כאן כדי להישאר?

כל עוד ישנם הפרקטולוגים (והם הרי זן בלתי נכחד. כל כך כיף להיות פרקטולוג!) - ישארו גם ישארו!

האם אי פעם הרגשת שהחברה מפעילה עליך לחץ להצמיח טחורים, או להיפטר מהם?

אני מאמינה שללא הטחורים, אמא תצטרך להקדיש פחות זמן לבחינת נייר הטואלט המגואל בדם בשעה שהיא בעצם צריכה לשווק דירת חמישה חדרים, שלושה כיווני אוויר ומרפסת שמש לקשישה פלוס פיליפינית.

כמה זמן ביום את מקדישה למחשבה על טחורים?

בערך ארבע שעות: במשך שעה לאחר ארוחת הבוהריים, שעה לאחר ארוחת הצהריים, שעה לאחר ארוחת הערב ושעה לאחר נשנוש חצות.

האם לדעתך טחורים הופכים את העולם ליפה יותר?

אני לא יודעת אם ליפה יותר, אבל בהחלט לשורף יותר. אווצ'.

למי ממכריך יש טחורים?

ממה שהבנתי, לסבתא שלי היו טחורים. זה עובר במשפחה - הללויה!

ומי שקיווה להימנע מהמחשה חיה - בל תגללו מטה!