ברמת העקרון, אני דנה. אבל בשבילכם? המלכה ארתור!!!D:

אם הגעת ליותר מ 20 איקסים - הנך מוגדר טיפש .

[X] מסטיק נפל מהפה שלך כדיברת.

[X] מסטיק נפל מהפה שלך כשלא דיברת.

[  ] רצת לתוך דלת זכוכית.

[  ] קפצת מתוך כלי תחבורה נוסע.

[X] חשבת על משהו מצחיק והתחלת לצחוק.

[X] נכנסת בתוך עץ\שיח\עמוד.

[  ] חשבת שזה אפשרי ללקק את המרפק.

[X] ניסית ללקק את המרפק.

[X] לא ידעת ש"אני פורים" ו"השפן הקטן" הם בעלי אותה מנגינה.

[X] ניסית לשיר אותם.

[  ] אכלת משהו שלא נועד לאכילה.

[  ] נפתחו לך השרוכים בנעליים ונפלת.

[  ] נחנקת מהיריקה של עצמך.

[X] ראית את מטריקס ואתה עדיין לא מבין את זה.

[  ] לא ראית את מטריקס.

[X] הקלדת רק עם 2 אצבעות.

[?] תפסת בטעות מישהו על חם.

[  ] ניסית לשתות מתוך קש וזה הלך לאף או לעיניים שלך.

[X] תפסת את עצמך מזיל ריר.

[XXXXXXX] נרדמת בשיעור.

[X] את כזאת שמתחילה לצחוק מכל דבר.

[  ] זרקת על מישהו אוכל כי הוא עיצבן אותך.

[  ] לפעמים פתאום הפסקת לחשוב.

[X] התחלת לספר סיפור ואז פתאום שכחת מה באת לספר.

[  ] רוב האנשים מנדנדים בראשם והולכים ממך.

[???] הרבה פעמים אמרו לך להשתמש בקול הפנימי שלך.

[  ] אתה משתמש באצבעות לחישובית מתמטיים פשוטים.

[  ] אכלת חרק . [???!@?#@$?!#$%?$&#%*^$?*$@?^@?#%]

[X] אתה עושה את השאלון כשיש לך משהו הרבה יותר חשוב לעשות.

[  ] שמת בגד כלשהו הופך ולא שמת לב לזה עד שמישהו אמר לך.

[  ] חיכית מלא זמן למשהו ובסוף הבנת שזה הכל היה בראש שלך.

[  ] העברת הודעות שרשרת כי פחדת שמה שרשום שם יקרה לך.

[X] שברת הרבה דברים.

[  ] חברים שלך יודעים לא להשתמש במילים ארוכות לידך.

[  ] אתה מטלטל את הראש שלך כשאתה מבולבל.

[X] נפלת אי פעם מהכיסא שלך.

[X] כששכבת במיטה שלך ניסית למצוא טקסטורות בתקרה שלך.

[X] המילה "אממ ..." היא בשימוש רב אצלך.

[X] הפגנת חוזר טאקט מושלם כשאמרת למישהו שהוא מכוער\שמן\וכו'.

[  ] דפקת את הראש בקיר בשביל לבדוק אם זה עושה גומה בקיר.

21 איקסים :]

לא כזאת טיפשה למרות הכל :] 

זה כזה חד-גוני.

זה כזה.. אפור.

זה צבעוני, אבל חצי.

זה לא שלם.

זה לא מלא.

זה לא לבן, אבל גם לא שחור.

זה לא כואב, אבל זה עוד לא הגליד.

בעצם זה כן כואב.

אבל קצת.

אבל הקצת מכל דבר הזה..

יותר כואב מכאב שלם בלי חצאים ובלי רבעים,

אפילו שהוא על משהו לבד.

זה כל הקטע,

שכואב לך קצת מכל דבר,

אבל מה שמכביד ומה שהורס באמת,

זה העומס הרגשי.

באמת שנמאס לי להיות בדכאון.

לקטע הזה שזה "לא כיף" , אני מודעת לזה.

אבל התרגלתי לזה,

ככה שהחוסר כיפיות כבר לא מזיזה לי.

אבל אני מרגישה שכבר משעמם לי בתוך בועת הדכאון הזאת,

ואין לי סיכה לפוצץ אותה.

לא כי אני רוצה לצאת מהדכאון,

כלומר אני רוצה לצאת מהדכאון,

אבל לא בגלל שהוא דכאוני כזה,

אלא בגלל שהוא פשוט משעמם אותי כבר.

לבכות הפסקתי.

כי הבנתי עם עצמי שזה מיותר.

האמת, אני לא חושבת שיש לי איזושהי רטיבות בעיניים,

מרוב שייבשתי אותם. מרוב שבכיתי.

היו לילות שלא יכלתי לישון כי הכרית הייתה לי רטובה מידי.

היו לילות שהייתי נשכבת במיטה

ומחשבות היו תוקפות אותי ולא נותנות לי להרדם.

על סבא. על רועי. על אמא. על עמרי.

ועכשיו אני לא מתביישת לומר את זה.

כן כן, מול הקהל הזה אני מדברת חופשי על אותו יצור,

עמרי,

שגרם לי כלכך הרבה סבל.

לא בכוונה.

הוא לא רצה שאני אסבול, הוא לא התכוון, אבל זה יצא ככה.

זו לא אשמתו.

זו גם לא אשמתי.

זה פשוט.. קרה.

שאצלו זה נגמר ואצלי זה נמשך והתחזק.

ועכשיו לראות אצלו את מה שהוא כותב לה,

לאותה ילדה שהוא עזב אותי בשבילה,

שעכשיו הם בכלל לא ביחד,

את כל מה שהוא כותב לה, זה קורע לי את הלב.

אני ממש מרגישה כאילו מישהו מחזיק את הלב שלי בכף היד שלו,

ומוחץ אותו וסוחט אותו,

והוא משפריץ ושוטט דם,

ועם הלחץ על הלב עולה מין בועה כזאת,

מין ג'ולה כזאת מעצבנת שמתיישבת לך בגרון,

ולא עוזבת.

ואתה כלכך לא רוצה לבכות, אז אתה עוצר את עצמך,

אתה מרגיש את העפעפיים שלך מתנפחות להן,

ולא נותן לדמעות לצאת.

והג'ולה גדלה וגדלה, ואתה מנסה לבלוע אותה.

ובדיוק ברגע שאתה קולט שאין מה לעשות,

ואתה פורץ בבכי, מישהו בא.

ואתה מנגב את הדמעות, ועוד פעם אומר:

"יש לי אלרגיה מהחילופי עונות".

שלא תבינו לא נכון, באמת יש לי אלרגיה מחילופי עונות

שמנפחת לי את העיניים,

אבל הפעם זו הייתה הג'ולה שהייתה אשמה.

זאת לא הייתה הג'ולה, זו הייתה אותה ילדה.

אם היא לא הייתה באה זה לא היה נגמר.

הוא אהב אותי, אפילו לתקופה קצרה,

אני יודעת שהוא אהב.

אם היא לא הייתה באה זה היה ממשיך.

ולא הייתי סובלת את הסבל של חיי.

אולי אני נשמעת יותר מידי דרמטית,

אבל זה אוסף של הדברים הקטנים שמעיקים,

והורסים אותך לאט לאט מבפנים.

ועד שהרגשתי שבחיים המחורבנים שלי צומח משהו טוב,

שבין הריקבון, והערפל, והכאב שצמח בתוכי ורק גדל וגדל במשך הזמן,

צומח לו נטע קטן,

נטע ירוק, עם עלה, וגבעול.

והוא הפריח פרח.

והפרח האביק, והנה צמח לו עוד פרח.

וממש נוצרה לי ערוגת פרחים קטנה, ערוגה שהעלתה לי חיוך על הפנים,

היא אפילו גרמה לי לצחוק.

אבל מתחת להכל, היא גרמה לי  א ו ש ר.

דבר שלא היה לי הרבה זמן.

אבל אז הגיע יצור גדול ורמס ודרך והרס את כל הפרחים, את כל הניצנים והנטעים,

שגדלו להן בין טיפות טל של אושר,

של אהבה, שגדלו בתוך חורבה של צער ועלבון,

בדרך נס הם גדלו.

והנה הם אינם.

זה לא רק הוא, זה הכל ביחד, אבל זה הוא שסגר מעגל.

בעצם, זה לא הוא, זאת היא.

אני לא כועסת עליה,

זאת לא אשמתה,

זאת לא אשמתו, אני לא יכולה לכעוס עליו על שאינו אוהב אותי יותר,

ואיני יכולה לכעוס עליה על שהופיע לו ככה בחיים.

אין לי על מה לכעוס.

אני יכולה רק להתייפח..

"שוב זה קרה לי.. זה תמיד קורה לי.. לא נורא, כבר התרגלתי".

וזה לא רחמים עצמיים.

זה פחות כואב מאשר זה היה יכול להיות אם זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהייתי נפגעת.

אבל ההרגל הזה לכאב שבא להולך,

קיים.

כי זה הכל צירופי מקרים..

אף אחד לא התכוון שסתם ככה היא תתפרץ לחיים שלנו והוא יאהב אותה.

אף אחד לא ציפה, בטח שלא אני.

ובטח שהיא לא יודעת שזה מה שהיא עשתה, היא לא יודעת, היא גם לא תדע.

אבל זה כואב.

זה מאוד כואב.

וזה שורט, וזה שורף, וזה כואב, וזה צורב, וזה צובט.

וזה כאב, זה כואב, וזה תמיד יכאב.

זה העלה לי ג'ולה לגרון בעבר, זה מעלה לי עכשיו ג'ולה לגרון,

וזה ימשיך להעלות לי אחת כזאת.

כי זה הרגל.

הרגל לחיים חרא.

יש בתוכי חורבה אפלה ועצובה, שכבר אין בי תקווה שיצמח בה נטע קטן.

כי כרגע,

הוא היחידי שיכול באמת לבוא, לחפור גומה קטנה,

להניח זרע קטנטן, לכסות אותו, להשקות, ולהפוך את הגן לפורח ומואר שוב.

רק הוא.