שינויים.

לשבת על הדשא בחושך, מול הופעה בקיבוץ,

כשמאחוריי עומדים הדודים ואבא.

אין בנידודים,אין חברים,אין אהבה. והרגשתי כלכך בודדה.

תמיד תמיד אשאר טלי,טולי, הבת דודה הכיייייייייי קטנה. וזה בכלל לא משנה שאני כבר בת 17 (וקצת), אני עדיין הכי קטנה, ובעיקר- סתם קטנה. ונמאסקצת.

ועוד משהו,בדיוק לפני שנה, היינו שם איתי ואני. טיילנו,אהבנו,גם רבנו כהרגלנו,ופתאום נזכרתי. בדיוק לפני שנה. וזה נורא הכעיס אותי, אני מתה על הקיבוץ.. ועכשיו זה מקום שיזכיר לי אותנו?אותו..? אז טיילתי לי לבדי, כשהכלבה של הדודים מלווה, צילמתי, שמעתי מוזיקה,ונזכרתי. וכעסתי.

ובכלל, אני לא רוצה חבר. אבל אולי,אהבה דווקא כן?.

יש לי שלושה קונדומים במגירה,

בלי שום תועלת,בלי מטרה.

שלושה קונדומים בודדים במגירה,

רק מחכים להיפתח,להיקרע.

שלושה קונדומים.

אני באמת רוצה,ובאמת שאי אפשר ואין. לכל אלה שיש, או לא רוצים, נורא קל להגיד כמה שזה פשוט.

וול,זה לא.

(וואו,לראשונה יצאתי מהארון [במובן שונה מהרגיל] באופן ברור כזה)

אני בחיים לא אזכה בג'ינג'י.

בסה"כ,נהניתי בקיבוץ. זה קצת חופש מפה, קצת אווירה שונה, המון אוכל טוב ובנידודים (והילדים שלהם^^).

העיקר הבריאות.