שינויים.

ואיך זה שפתאום תסכול,

ודמעות.

ואיך זה שכבר זמן רב שלא בכיתי..

מכל הלב.

ואיזה מפחיד זה,

מילים שכרגע אסור להגיד.

אבל זו גם התרגשות.

ואיזה התמכרות זה ישרא,

ואיזו אהבה זה אתה,

ואיזה יפה זה חורף,

ואיזה עצוב זה מרחק.

ואיך זה שפתאום,כבר לא כלכך לבד

ובכלזאת

הכי לבד בעולם.

אבל איזה יפה זה חורף.

(אני מרגישה פתאום שהכל מסתדר יפה. אפילו בבצפר כבר פחות רע לי.

ובכלזאת, נסיעה לאילת יותר זולה מטיפול.

ובכלזאת..

משו אחר. משו חסר.

וזה ממש פתאום)

עריכהכזו;

ואיזה עצובזה, שאנחנו חיים בעולם בו יש חוקים וכללים לתחמושת ולחימה.

מותר זרחן, אסור זרחן,

מותר להרוג אנשים

אבל כל עוד זה לא עובר את המיליון.

ומותר מלחמות,

כל עוד זה משרת את המטרות.

ומותר להרוג,

כל עוד אתה באמת רוצה בכך.

ואתה רוצה.

לא טוב לי עם מילים כמו "הרוגים"

ו"לאכול פרה".

(ו, עם כל הנלווה בכך.)

אני שונאת מציאות עכשווית.