שינויים.

פתאום נכנס פן עצוב לכל הסיום הזה. זאתאומרת,

כל הזמן היה לי בראש רק לסיים כבר. לסיים עם כל המבחנים והלחצים וכל שאר הבולשיט של בצפר..

ופתאום,במשפט אחד, נכנסה בי כזו עצבות שאי אפשר לקלוט. לא עוד מחנה מוזיקה, לא עוד שירי אוטובוס/מקהלה, לא עוד אורגיות מטורפות על הדשא בבצפר, לא עוד "גבירותיי ורבותיי- שיר אמיר". ויש דברים שיסתיימו רק עוד כחודשיים- חצי שנה, אבל

זה כלכך מהר במרוצת הזמן.

פתאום בתוך החיוך יש גם דמעות.

ובכלזאת,

היה מחנה מעולה. ממש.

הייתה לי (לנו,להרכב) הופעה מעולה, וכולם התלהבו ובשנייה שהתחלנו לנגן נעלם לי כל הפחד ופשוט נהניתי מכל שנייה.

היה את אבי גרייניק המטורף,ודני רובס החמוד, ובלדי אולייר המדהים, ותיפוף כיפי, וריקודים אמריקאיים, והופעות משחררות ונהדרות, והווי מוזיקלי להפליא של 12 בלילה עם גיטרה ושירים, ועצבות, ומוות (אניאומרתלכם, יש איזשהי קללה על המגמה שלנו. על הבצפר שלנו. יותרמדי מוות,יותרמדי),וגעגוע, והמון שוקו, וצחוקים, ואנשים חמודים, וכיף. המון מזה.

ועזבו אתכם שבדרך היו מספר התחרפנויות,ועצב, וקושי לשאת, ורצון לישון בלי היכולת, ושיעמום,

היה נהדר.

וכלכך עצוב שנגמר.

ומרשמי המחנה, אי שם ב3 בלילה השני:

לא יכולה להעביר במילים רגש כלכך חזק.

זה הורג אותי, שהקשר שלנו הרבה יותר וירטואלי ממציאותי.

ובכלזאת, אהבה קיימת ובשפע.

רואה אותך דרך מסך,

מרגישה אותך דרך זכרונות.

הממשיות שלך מתבטאת בעיקר בחלומות וקשה לי חבר שבקושי מרגישה.

הלוואי שהיית לצידי- עכשיו ותמיד.

הלוואי ש.

ועכשיו במקרה לחלוטין שומעת "זכיתי לאהוב", שתמיד יזכיר לי אותך. בעיקר בגלל אותה הופעה, שהיית אמור להיות, ובשיר הזה פשוט לא הפסקתי לחשוב עלייך.

והעיקר ש, זכיתי לאהוב.

ובחזרה לשגרה בקרוב, ולא רוצה.

כלכך לא.

אבל עוד מעט מסיימים.

וגם,

חבל שעוד מעט מסיימים.

אין לי מילים לסיים את הפוסט הזה.