שינויים.

אני עוברת במוחי אדם אדם, נפש נפש, ומבינה שאתגעגע להמון אנשים.

הצבא זה לא מוות, גם מכינה לא, אבל זו בהחלט התרחקות ברורה מאנשים. וגם קרובה כלכך.

זכרונות מציפים אותי. אנשים, חיוכים, דמעות, שמחות, חוויות משותפות.

אפילו לאנשים, שכבר ממזמן לא ממש בקשר איתם, אתגעגע.

אולי כי זה אומר שעכשיו גם אין סיכוי לחידוש הקשר.

כל הזמן אני אומרת "יו, מה כולם מתגייסים פתאום?", כשאני לא קולטת שבעצם, עוד פחות מחודשיים, גם אני לא אהיה פה יותרמדי.

זה לא משנה שאני לא מתגייסת, אני הולכת למכינה. ממש עוד מעט. וזה רחוק, וחוזרים פעם בשבוע-שבועיים, וזה כבר פה.

אז גם אני מתגייסת, פתאום.

זה מפחיד אותי עד מוות. געגוע.

וזה נכון- אני אמצא אנשים חדשים, ויהיה לי כיף, אבל מזה המשפט המפגר הזה? "תמצאי אנשים חדשים". מה אכפת לי, אין תחליף לאנשים שאני מכירה. הם הם, ואני אוהבת אותם, וזהו. מציאה של אנשים חדשים לא תשנה את העובדה הזאת.

ואנשים ייעלמו לי במנהרת הזמן. אנשים שליוו אותי שנתיים, או שלוש, או שש, או תשע. אנשים שחלקו איתי חוויות וחיוכים, אנשים שראו אותי משתנה ומתבגרת, אנשים שעזרתי להם והם לי. אנשים.

נהייתי ריגשי.