שינויים.

שומעת עכשיו את השיר פשוט. לא יודעת אם הוא קשור או יתקשר לפוסט.

שיר יפהפייה. ועכשיו, גרם לי לדמעות.

אני מתחילה מחר דרך חדשה; מפחידה, מרגשת, מלחיצה, משמחת, מעשירה, ארוכה.

ומפחיד לי לעבור אותה בלעדייך.

מפחיד לי שתעבור אותה בלעדיי.

בגדול, הפסקתי לכעוס עלייך. כשגיליתי על דנה, ממש ממש כעסתי ונפגעתי. אני בטוחה שהצלחת להבין את זה מכל הצרחות שלי P: ואז דיברתי עם ההורים (שהערתי אותם בטעות ><") והבנתי שכנראה זו לא אשמתך לחלוטין. יש בך משהו שאתה לא מסוגל להשתלט עליו. יש בך קושי להתמודד עם אנשים ועם האמת, שאתה לא מסוגל להתגבר עליו.

ובכלזאת,

יש רגעים שאני פשוט בשוק. ועוברת שוב ושוב על השבוע הזה באילת וכועסת יותר ויותר על כל רגע:

ביום ראשון באתי אלייך, אמרתי שאנחנו צריכים לדבר, והתחלתי מלדבר על אביה. זה לא היה פשוט, אני בטוחה שאתה זוכר שלקח לי קצת זמן לדבר, אבל היית צריך לדעת את זה. הגיע להתחלה המחודשת ולך ולקשר הזה את המידע הזה. ואתה לא אמרת כלום על דנה. אחרי זה הקראתי לך את היומן מסע, דיברתי איתך על אמת ותקשורת, שאלתי אם אתה רוצה להגיד משו. ואתה לא אמרת כלום על דנה. בהמשך השבוע, ניצן שלחה את ההודעה שהן באות. התנהגת כאילו לא ידעת על זה בכלל. ולא אמרת כלום על דנה. שאלתי "אתה לא הולך להיפגש איתן,נכון?" והוצאת איזה "לא" מסכן. ולא אמרת כלום על דנה, ועל זה שדווקא רצית להיפגש איתה (ואין זה משנה אם כדי לדבר איתה על הנושא או לא). אני הייתי מבואסת קצת, אתה שאלת למה, אני אמרתי שה"לא" שלך היה.. לא ממש החלטי, מין סתמי כזה, כאילו עושה לי טובה. ולא אמרת כלום על דנה. לא זוכרת מתי, אבל הצעתי לך לדבר איתה- שתבין פעם אחת ולתמיד שאתה לא רוצה בקשר איתה. לא ידעתי אז שיש לה סיבה מצויינת לחשוב שאתה רוצה בקשר איתה. אמרת שאתה ממש לא רוצה לדבר איתה, בטח כדי שלא תגיד משו על ההודעה בפייס או משו. ולא אמרת כלום על דנה. ואני עוד התפלאתי שניצן שלחה הודעה אם אתה רוצה להיפגש אחרי שאלך. בטח ששלחה את זה! זה לגמרי נראה כאילו אתה לא נפגש איתה רק כי אני שם. כנראה שזה באמת היה ככה. חזרתי הביתה,להלהלה, גיליתי על דנה. התקשרתי, שאלתי אותך "יש לך משהו להגיד לי בקשר לדנה?", ולא אמרת כלום על דנה. בדיוק כמו עם סיפור דניאל.

העניין הוא, נמרוד, שנתתי לך מיליון הזדמנויות לספר. היו לך מיליון הזדמנויות לספר.

ואתה? לא אמרת כלום על דנה.

אז זה לפעמים מכעיס נורא. ואני ממש מנסה לחשוב על זה שיש בך איזה פאק שלא מאפשר לך להתגבר עליו. מנסה לא לכעוס עלייך, לא לחשוב על כמה שאתה אדיוט, ובחיי- זה קשה. הולכת אותי שולל הרבה במשך היחסים שלנו. אני נורא רוצה להאמין שזה באמת איזה פאק, ועם הרצון שלך והעזרה המקצועית- תוכל להתגבר על זה. אני באמת לא יודעת מה אתה יכול ומה לא. מעולם לא היית מסוגל להודות בכך שיש לך בעיה. מעולם לא היית מסוגל להיות איתי כנה לגמרי, ולא משנה הסיבה (כלומר, בין אם זה כדי לחסוך לך בעיות ולי פגיעה, ובין אם זה כדי להפתיע אותי). מעולם לא היית מסוגל להיות כנה לגמרי עם כולם. וממש לא משנה הסיבה. והרי, "להודות בבעיה זה חצי הדרך בפתרונה".

נמאס לי להרגיש רע בגללך. נמאס לי להרגיש כאילו אני צריכה לשכנע אותך לטפל בעצמך, נמאס לי להתגעגע אלייך, נמאס לי לחשוב עלייך.

הבעיה היא, שיש לך שני פרצופים.

את נמרוד הטוב אהבתי מאוד. הייתי עושה הכל בשבילו, הוא היה הכל בשבילי. הוא אהב, ונישק, וידע מה אני אוהבת, והיה שם כדי להקשיב כשרע לי, והכיר אותי כלכך טוב.

את נמרוד הרע שנאתי. הוא היה משקר לי, מסתיר ממני, מתרועע עם בנות אחרות, מתנהג כאילו אין לו חברה, מתעלם ממני כשרע לי, מכאיב לי (נפשית,נפשית).

הבעיה היא, שאי אפשר להיפרד רק מנמרוד הרע.

הבעיה היא, שאתה מכיל בתוכך גם הרבה מנמרוד הרע.

הבעיה היא, שהתאהבתי בשניהם.

עריכה (אותו יום, 14:36)-

לא להאמין, שאם מחפשים- אפשר למצוא. כאילו הפרידה הייתה קצת ידועה מראש.

הנשיקה האחרונה שמתועדת (פעםראשונה שצילמתי אותנו בתחנתאוטובוס),

ה"אני אתגעגע אלייך" של אור, אחותו, שאףפעם לא אמרה שתתגעגע. אם אני זוכרת נכון.

ה"יודעת מה? אם ניפרד, תחזירי לי" שנמרוד אמר לגבי התגיות, באותו יום שישי שנסעתי.

אבל זה רק אם מחפשים.