שינויים.

אני אוהבת את המילה הכתובה. ממש אבל.

יש משהו במילים כתובות, שאין בדיבור. כי כשאתה מדבר,

הפנים מולך מפריעות או הנשימות בטלפון מפריעות וכל מבט או נשימה עושה לך רגש כלשהו ומבלבל לך הכל.

תמיד העדפתי לסמס, או לדבר במסן, או פשוט לכתוב בבלוג או על דף. אז הכל בנוי לך יפה יפה, ומתאר בדיוק את מה שאתה רוצה לתאר. גם אם לפעמים לא מצליח לחלוטין.

אני אוהבת לכתוב, אני אוהבת לקרוא (אוהבת לקרוא גם את מה שכותבת P: ) ופשוט אי אפשר להסביר את זה, איך שהמילים מעבירות בי רגש עצוב או שמח באופן נהדר.

זה כמו עם שירים, שאם אומרים את מילות השיר זה משהו אחד- אבל כשמוסיפים לזה את המנגינה, זה משהו אחר לגמרי. זה מרטיט לגמרי. זה מדהים, כמה שכמה צלילים יכולים להפיק כלכך הרבה.

פעם כתבתי;

אתה מחבר מילים למילים ויוצר משפטים שמבטאים רגשות ופתאום קולט כמה כח יש בידך (5.3.09, 23:30).

איך זה ששם, בתוך השממה,

עומדת לה דמות- לחלוטין לבדה.

ואף אחד לא מסתכל,כנראה לא רואה,

לא מתעניין במה נעשה.

ואיך זה שאני- עומדת במקומה,

וכל מה שרואה זה השתקפות של מראה.

ועצבות לא נותרה,אולי לא הייתה,

רק ריקנות שכזו, של דמות בשממה.

-נכתב עכשיו, אבל ארצה להוסיף דברים ששמורים לי בפלא':

רגל- נוגעת לא נוגעת.

כתף אל כתף- נוגעות לא נוגעות.

ואין זו נגיעה במקרה,כזאתי של חיבה- לא חיבה.

לא.

זו לא נגיעה, ואין הרצון.

זו רק קירבה שכזו, פיזית בלבד ומקרית לחלוטין.

הכל נוגע-לא נוגע, ככה, לא במקרה-כן במקרה.

אין הרצון גם כך.

(10.8.09, 15:35)

נכתב בנסיעה מקריית שמונה לת"א. אני בטוחה שאתה זוכר אותה.

אפילו אין לי את המילים. פתאום.

ואם ננסה לנסח, זו הרגשת ריקנות עוצרת נשימה,

ולא מהסוג הטוב.

זה כאב מוליד דמעות,

ועוצר נשימה.

זה חוסר תחושה בכל מקום בגוף, מלבד הלב.

זה חוסר נשימה.

זה שנאה. זה..

רצון לברוח מהכל, ובעיקר מעצמי.

וזה חוסר נשימה.

(1.8.09, 22:08)

אני שבורה למחצה.

כלומר- מזה למחצה?

אני שבורה.

ה"למחצה" הוא אולי רק כדי לייפות את המצב,

או כדי, אולי,

לקוות לעצמי ש.

עוד יש סיכוי לקום ולהיבנות.

שבורה או לא,

למחצה או לא-

אני טיפה מפורקת,

        טיפה לא שלמה,

                  טיפה לא אני.

(31.7.09, 1:21)

רק כשחשוך, מבינים כמה אור יש.

       הירח יפה הלילה.

(14.7.09, 20:34)

אנחת אושר.

שאיפה, נשיפה.

דמעה.

של אושר, רק מאושר,

תמיד אושר.

ולא

  צריך

     יותר

       שומדבר.

רק אושר.

(13.3.09, 3:21)

את זה אני ממש זוכרת, אגב. כתבתי את זה איתך, כשהיינו שכובים מחובקים במיטה.

זה עוד לילה כזה של אתה כן ואני לא,

עוד לילה של אתה שם ואני פה.

אתה תוהה לפעמים,אני חושבת תמיד.

וזה לא משנה מי מהשניים ינצח,

במלחמת האהבה אףפעם אין לגמרי מנצחים.

(15.7.08, 2:55)

וזה שוב הלבד הזה בתוך כל ההמון,

וכולם מסתדרים להם יפה יפה בזוגות זוגות

ורק אני מסתכלת מהצד,

יחידה.

(7.6.08, 22:14)

נכתב בזמן ההופעה של כנסיית השכל בכיתה י"א עם המגמה. היה ממש כיף, אבל ברגע ההוא נזכרתי באיתי והיה קשה.

הכל יהיה בסדר את יודעת,

כך כולם אומרים.

אולי הם משקרים, את לא יודעת-

העיקר להאמין.

(27.4.08, 13:32)

ואיך זה שתמיד יוצא שאנחנו שנינו מתחפשים?

נמצאים תמיד במסיכות של אחרים.

אותו פרצוף במעטפת שונה,

כל יום המציאות משתנה.

רצים בין מציאות לדמיון והכל מתערבב בתוך חלום

(או סיוט, תלוי איך מסתכלים).

איך שלא יהיה, דבר אחד יודעים-

היינו, ותמיד נהיה, אנשים משתנים.

(23.2.08, 8:18)

מצטערת על החפירות, נפטרתי קצת מהשמורים בפלא'. חוצמזה, שהתאים לנושא. מקווה שעשה לכם משו.

שתבינו גם אתם את המשמעות של מילה כתובה.

זה לא הסוף שלנו. אסור שזה יהיה. ולא אכפת לי אם זה יהיה עוד שנה, או חמש. אסור שזה יהיה הסוף.

אסור לי לכתוב את זה כאן,אה?.

מה פתאום אני הולכת עם ההורים לבית קפה והם מתחילים לדבר איתי על חתיכים במכינה?

אמא "אז, יש לך חתיכים במכינה?"

אני "אממ..~צוחקת~ מה? לאיודעת, כן.. יש כמה חמודים"

אבא "בטוח יש."

~פאוזה קצרה~

אבא "אז מחר את מתחילה מכינה, ותפגשי חתיכים חדשים"

~עושה פרצוף~

וממשיך "וחתיכות חדשות".

ג'י, טנקס הורים. זו הייתה אחלה שיחה ><"

אבל בסה"כ היה באמת נחמד, ונורא מרגש האמת. אמא פתאום התחילה להתרגש נורא ודיברנו על כל החששות שלי וכל ההתרגשות שלי ומה יהיה אם לא אוהב את מי שתהיה איתי בחדר ומה הם עשו כשהם היו בחדרים במוסד (=תיכון של קיבוצניקים), מה שנגרר גם לשיחה הזויה של

אבא "והייתה פעם שרציתי להיות עם מישהי בחדר ועשיתי כל מיני קומבינות כדי שלא תגלה שאני רוצה.."

א-ו-ק-י-י-!.

בכלמקרה, כיף להיות חלקה. ועכשיו כשאני חלקה למשעי (טוב,כמעטP:) לקראת מחר, וכבר כמעט שכל התיק מאורגן (למעט דיאורדורנט-מברשת שיניים שכזה), ואני אחרי בית קפה עם ההורים, שיחת עידוד מהאקס (כן><) ואיחולי הצלחה ממשפחה וחברים, אני יכולה לתת לעצמי להתרגש ולהילחץ. אני פתאום ממש מרגישה כאילו אני מתחילה בצפר מחר, אבל..נגיד... חטיבה. (כי בתיכון ידעתי שיהיו איתי הרבה חברים.) עם כיתה חדשה, ומקום חדש וזה מפחיד ומוזר ומרגש. ויהיה לי נהדר, אני ממש מרגישה את זה עכשיו. אני אכיר אנשים, ואני אטייל מלאן, ואלמד דברים מעניינים, ואתבגר, ואחווה מלאן דברים חדשים וזו תהיה אחלה הכנה לצבא ולחיים. לצאת מהבית, אבל עוד לא צבא. וואו, כמה רגשות. בטח לא אצליח להירדם, זה בדר"כ ככה בשבילי P:

ואני יודעת גם שאני לא אנתק קשר עם אנשים. אני אחזור די הרבה הביתה, והחודש וחצי-חודשיים הראשונים יהיו בכלל די קלים מהבחינה הזו כי יוצאת כל סופ"ש ויש חופש ארוך במיוחד ביום כיפור-סוכות ויהיה נהדר. יהיו לי את החברים מהמכינה, ויישארו לי החברים הנסציוניים וזה יהיה מגניב. אני רוצה לקוות גם בעתיד ליציאות הביתה עם חברים מהמכינה.

אני ממש בתחילתה של דרך חדשה ומרגשת, חוויתית ומעניינת, מפחידה וקשה, ובעיקר- מהנה.

נתראה ביום חמישי (:

(אגב, ל' גם חוזרת בסופש הזה וזה כיף.)

עריכה (1.9.09, 1:10)-

באמת לא מצליחה להירדם. ואין אף אחד שישעשע אותי במסן, זונות!

אהכע, וקמה עוד איזה 6 שעות ><"

או וול