שינויים.

בכל טוב יש גם רע,

   ובכל נהדר יש גם נורא.

שבירות נמצאות אף במכינה.

השבוע היה הרבה מהכל, הרבה הרגשה של התחלה חדשה,

עצב,

בדידות,

געגוע,

שמחה,

התבגרות

ופשוט. הרבה מהכל,

כמעט.

אני שונאת את זה שאני כלכך בטוחה בדברים שלא טובים- בטוחה בזה שלא מתחברת טוב עם אנשים שם, והרוב כן, ובטוחה בזה שאין ביני לבינו כלום והוא סתם נחמד לכולם. ואיילת עיצבנה אותי עם כל ה"אני שתלטנית,תתרגלי" כי וואלה, לא רוצה להתרגל. באתי לשנה הזאת כדי להשתנות וליזום ואת לקחת את זה ממני. ולא יודעת איך מרגישה עם זה שכנרת ואני סתם במצב של "היי, ביי" ונורא מעצבן אותי שיש שם המון מדי של אנשים שבאו עם אנשים מקודם ונורא כואב לי שאין לי את המקום לחיבוק ודיבור אמיתי ואני נורא מבולבלת מהכל. אני לא יודעת מה אני מרגישה כלפיי חן ולא יודעת מה מרגישה כלפיי נימי ומה אני רוצה שיהיה עם חן ואם בכלל נכון שיהיה. ובשבוע הראשון הרגשתי ביום הראשון עוד מעורערת בנפשי אבל מהיום השני כבר התחברתי לאנשים שהתחברו להם בחבורות בנפרד ממני והיו רגעי שיא כלכך מטורפים במכינה שפתאום הנפילות נראות הכי כואבות שיש. ואני נורא מקווה שכל המשחקים והרמזים הקטנים יובילו למשהו אמיתי וגדול, או לפחות לידיד הזה ששם כדי לחבק וללטף כשצריך. ואתמול הייתה לנו שיחה נוראית ממש בדינמיקה הקבוצתית (3 קבוצות של 15, כל אחת עם מדריך אחר) והרגשתי כלכך רע שם ו"איך לעזאזל הגענו למקום הזה?" ופשוט רציתי שייפסק הכל. ואיזה אנשים נוראיים יש לי במכינה, כאלה שחושבים שהם מעל לכולם וכאלה נורא ימיניים שחושבים שזה בסדר לצחוק על הטרדה מינית. אהכע, ואם כבר- הייתה לנו היום הרצאה על הטרדה מינית, המיליון שאני שומעת, ונמאס לי. כי אני רק שומעת את המילים "הטרדה מינית" ומקבלת פחד ודמעות בעיניים. וכל ההרצאה התאפקתי לא לבכות ולהיות חזקה והכל כרגיל ונמאס לי שמשו כלכך מטומטם ימשיך לרדוף אותי לנצח. וזה מעצבן, כן, שוב חן. אני פשוט, מרגישה בנוח איתו וכיף לי איתו והכל והנה באה לה עיינה, שהיא הבחורה הזו שכולם אוהבים. ואני לאיודעת מה באמת קורה ביני לבינו, ואני מרגישה כלכך בטוחה באין שיש בינינו שזה מחרפן. ואני רוצה לצאת מהשנה הזאת אחרת. אני רוצה להיות אחת שיכולה לעמוד מול קבוצה ולהדריך, ואני רוצה להיות מדריכת טבע בצבא ולא רוצה שאנשים כמו איילת ייקחו ממני את זה. מי החליט בכלל שהיא ואוריה אחראים להכל? (אני אגיד לכם מי- הם. וזה מעצבן ממש, כי גם כשניסיתי לקחת על עצמי אחריות או שלא הצליח או שנלקחה ממני האחריות. וזה לא משנה אם זה דבר קטן כמו לבדוק שעות של החדר אוכל). ודי, באמת די. אני נוראנורא צריכה את המקום שלי שם ולא לגמרי מוצאת, ולא מבינה מזה ה"תביאי את עצמך" הזה שדיברת עליו כל הזמן. מזה להביא את עצמי? אין עצמי. יש "טל שוקו" וטל שמקשיבה וזהו. ורק לפני 3 שבועות חשבתי שאני כזאת מדהימה ונפרדתי מנימי כי ידעתי שמגיע לי יותר טוב והרגשתי כלכך טוב עם עצמי וכולם אמרו לי כמה שאני חזקה ואיזו החלטה אמיצה, שאיך פתאום אני מוצאת את עצמי בקבוצה הזאת של 46 אנשים ומרגישה הכי קטנה בעולם?. ממתי אין לי ביטחון עצמי בצורה דרסטית שכזו? כי באמת חשבתי שיש לי. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי ואיך לראות את עצמי. לא יודעת אם לראות דברים כמו "רוצה להחזיק את המלפפון שלי?" ו"אוי, המלפפון שלי נפל על הרצפה והתלכלך"- "רוצה שאני אנקה לך אותו?" כמשו שהוא לגמרי בצחוק או לא, ותמיד כשאני מרגישה שיש משו אני מרגישה שאני נופלת לאשליות ונזכרת באשליות שהכנסתי לעצמי לראש בתקופת נימי שלפני שהיינו יחד, ואז בעצם חושבת שנכון שהוא ממש רצה את דנה, אבל בסופו של דבר גם אותי ובסופו של עוד יותר דבר- רק אותי. וזה כלכך פוגע לדעת שכל אלה שאני מחבבת גרים באותו אזור ונפגשים ממש לפני כמה שעות ליציאה משותפת ומדברים על זה לידי כאילו אני אפילו לא שם. ואין סיבה שאני אהיה שם, הרי אני מהחור הזה שנקרא נסציונה שלא קשור לשום חור שנקרא כפר יונה או כפר ויתקין. ודי, זה לא פייר. כי גם אני רוצה לצאת איתם, וגם אני רוצה להיות מסוגלת להתחבר עם אנשים, וגם אני רוצה להיות מסוגלת להישאר ערה עד מאוחר ולשבת בגירבוציה או משו ולדבר עם אנשים חביבים. ובכלזאת היו המון רגעים נהדרים השבוע, כמו החיבור המועט אך הפתאומי עם גיא, שממש לא תיארתי לעצמי שיהיה בינינו חיבור. או זה שהיינו גיא, חן ואני (וגם מרב לזמןמה) בקובלנוב והיה נחמד. ואח"כ היינו רק חן ואני (ובר שישב בצד באופן לא קשור למדי) והוא משך אותי אליו והצטלמנו המוןהמון תמונות מטרידות למדי, ואנשים באו והלכו ובכל זאת נשארנו שנינו על הספה והיה לי כיף. והיה לי כיף להתחבר לאוריה, ולאוריה, ולמרב, ולמיכל, ופתאום לגלות שמיכל מכירה את אחווה, ופתאום לגלות את הצד השמאלני במכינה (שזה בעיקר ניר ><") ולדבר עם אנשים מגניבים בטלפון כמו אבי גרייניק ודני רובס (לא משנה הסיבהP: ), ולהרגיש אחראית, ולהרגיש שינוי.

ואז מגיעות נפילות.

      ונראהלי שההרגשה הזו נובעת הרבה גם מכך שהיום האחרון שלי לא היה טוב, כי פתאום בנסיעה הביתה כולם דיברו על לצאת היום יחד,

והרגשתי לבד,

ופתאום הבנתי שיש משמעות לכל דבר קטן כמו מקום מגורים.

אז בכל רע יש גם טוב,

אבל בכל טוב יש גם רע.

המשך שבוע נעים, ושתהיה לכם שנה מעולה.

וכנראה, שתצטרכו לגרום לה להיות מעולה.

לאב אנד פיס וכאלה.