שינויים.

ואני פתאום מבינה, שמההתחלה לא הבנתי כלום.

כל כך כואב לראות את הדרך מתחילתה, ולראות שיכולתי לצפות את ההמשך הרבהרבה קודם.

יכולתי לראות מי אתה, והתעלמתי.

אילו רק הייתי אני המוכרת, החזקה, זו שיודעת מה טוב בשבילה.

ואני לא מתחרטת. אני חושבת.

לא, אני לא מתחרטת.

ובכלזאת, הכאב בידיעה שיכולתי למנוע המון כאב קודם.

ובעצם,מה? הייתי נפרדת ממך?

היית הולך לטיפול? אנחנו עכשיו כבר חודשים אחרי שדיברנו על טיפול,

חודש אחרי שדיברת עם אבא שלך על טיפול,

ולא קורה כלום.

שומדבר לא היה משתנה אם הייתי מבינה קודם.

אני רק יכולה לקוות שהייתי נפרדת ממך קודם.

אתה חסר תקנה. וזה רק כי אתה בוחר להיות כזה.

למה אני בכלל מקווה למצב שעכשיו כבר בלתי אפשרי?.

כדי לדעת שאהיה חכמה יותר פעם הבאה.

כנראה.

(גדאמט,באמתכואב.באמתבאמת.מההתחלה,ועודלפנישהיינויחד,הייתאתה.הייתאתהשנפרדתיממנו.פשוטהתעלמתי,הבלגתי,ואזהתאהבתי.

התאהבתיברמהשקשהלהפסיק.גדאמ,

אאוץ'! )

דבר אחד שאני יכולה להתנחם בו- זה שהכרתי אנשים נהדרים בזכות הקשר הזה. ולא איבדתי אותם בגלל סיומו. את החברים קצת איבדתי, כי מלבד תגובות על תמונות/סטטוסים בפייס אין ממש שיחות, וזה די חבל לי האמת. נורא מתגעגעת. אבל לא איבדתי לחלוטין, ובעיקר את אחותו ובתדודתו הנפלאות. ואולי עוד אראה אותם בעתיד, מי יודע.

אז נחמה אחת יש, איפה השאר? הייתי רוצה לפחות גם לזכור דברים טובים ממך. כנראה שכרגע לא אפשרי.