שינויים.

הייתי מנשקת מישו עכשיו מרוב שאני מאושרת (הייתי שמחה לנשק מישהו באופן כללי, אבל זה רק להמחשת הרעיון).

חזרתי הביתה אחרי שבועיים, והאמת שבינתיים נחמד. בעיקר כי אבא חזר ממקסיקו כך שאני לא לבד עם אמא וזה כיף. התגעגעתי אליו D:

מלבד זאת, אמנם המצברוח שלי אתמול היה ממשממש חרא (כי אבי מניאק ואני לבד ובלה), אבל עכשיו כששכבתי במיטה וניסיתי להירדם (ללא הצלחה), חשבתי על כלמיני דברים. חשבתי על זה שכבר התרגלתי לשיער ואני ממש אוהבת את התספורת הקצרה- חושבת שזה מיוחד כזה. חשבתי על כל מי שאני, על כל מה שאני עושה ועשיתי במכינה, על האנשים שמסביבי ועל התהליך שעברתי ופשוט הייתי מאושרת. התפתחתי, יצאתי מהקונכייה המבויישת שלי- אני עומדת מול קהל ואני מרצה ואני מסבירה ואני לא מפחדת לפנות אל אנשים ולא מפחדת להיות קצת יותר פתוחה. מלבד זאת- המעבר לחדר עם מרב עשה לי (ונראהלי שלשתינו) ממש טוב. סופסוף שותפה שאני מדברת איתה מעבר ל"הי, ביי" (וגם המצב עם כנרת, שותפתי הקודמת, נעשה הרבה יותר טוב לאחר "הפרידה" P: ), וזה כיף כלכך.

אני באמת

באמת

באמת מאושרת.

ויש רגעים קשים. ללא ספק. יש רגעים של לבד, ויש רגעים של מיצוי הלימודים במכינה, אבל מאז הסופש אמצע המשמעותי והנפלא שלנו התקרבתי בהרבה לדורין ויובל וסופסוף מרגישה יותר בנוח לדבר איתן על דברים שכואבים לי. החלטנו שאנחנו צריכות להכיר אחת ת'שנייה יותר ולהקשיב יותר. אז מבחינה זוגית עדיין לבד, ולפעמים זה מתסכל נורא, ולפעמים נמאס קצת מהלימודים במכינה- אבל לעולם לא נמאס מהמכינה עצמה- על כל היופי מסביב והאנשים הנפלאים והרוגע, וגם הכרתי יותר לעומק אנשים מהמכינה. וזה כיף.

הלוואי ויכולתי לחלוק את כל זה עם מישהו.

הנה, רגע של בדידות.

ובכלזאת.

גם כשלבד,

אני אףפעם לא באמת לבד (יפהשלי69>).

יש אנשים טובים באמצע הדרך. ושום מכשול לא יעצור אותי.

החלטתי;

לחזור לנגן,

להתעקש על התפקיד שרוצה בצבא ולהשיגו,

לקחת על עצמי יוזמות ולהרים הרצאות ופעילויות בנושאים שמעניינים אותי (וקודם,כמובן, להחליט איזה נושאים מעניינים אותי), כלומר- להמשיך לקחת על עצמי יוזמות,

ובעיקר- לעשות רק מה שרואה לנכון, להמשיך להתפתח, ולהיות מאושרת.

בא לי לצאת ליום צילומים. כזה, לטייל עם מוזיקה, תרמיל ובו מים וקצת אוכל ומצלמה. יום לעצמי ולטבע.

אך, בא לי לעשות את זה בנוף לא מוכר. עם כמה שאוהבת את הנוף הצפוני, קצת נמאס. בעיקר כשכל בוקר יכולה לצאת מהחדר שלי ולראות את הכרמל (המהמם ביופיו!). רוצה נוף חו"לי או דרומי. בעיקר רוצה חו"לי של עיירות קטנות ונידחות עם בתים קטנים ואנשים קטנים עוד יותר. בא לי יחודייות. אוי, איך בא לי חו"ל. אבל לא חו"ל אירופאי. (כנראה שאבא, עם כל הסיפורי מקסיקו שלו, עשה לי חשק לנוף קצת אחר)

בינתיים אסתפק בנוף הקרוב אליי, ולחורף הנפלא שעושה אותו יפה עוד יותר.

איך אני מאושרת בכישרון צילום שלי.

אנשים, הייתי רוצה להעביר לכם מסר אמיתי כזה. אני לא יודעת מי קורא פה, נראה לי שקבועים נשארו פה מעטים. אך גם לקבועים וגם למזדמנים (שנראהלי שגם הם מעטים)- הייתי רוצה להגיד משהו עמוק ואמיתי וקשה לי להתנסח. הייתי רוצה להגיד ש, קחו את החיים שלכם בידיים. תתפלאו כמה אתם לא מכירים את עצמכם, תמיד אפשר לגלות עוד. כן, אפילו על עצמכם. תמיד אפשר ללמוד עוד על הגבולות האישיים שלכם והייתי רוצה שתקחו לעצמכם יום חופש מהחיים, צאו לבילוי עם עצמכם לא משנה איפה ונסו לחשוב מה מעניין אתכם- ותפעלו. תעבירו הרצאה בפני החברים, תקימו עצומה, לאיודעת מה. תציירו,תכתבו, תלמדו לבטא את עצמכם בכל דרך שמתאימה לכם. נסו את כל הדרכים מצידי עד שתמצאו את המתאימה ביותר. תלמדו על עצמכם, אתם הדבר הכי מעניין שאפשר ללמוד. תחשבו מה עשיתם עד כה, האם מרוצים? מה רוצים לשנות? מה רוצים להמשיך?. תחשבו איך לדעתם אנשים רואים אתכם, מהקרובים ביותר ועד לאנשים בכיתה/בצבא/בעבודה- תחשבו אם אתם מרוצים מהתדמית ואם לא איך ומה אתם יכולים לשנות. תוציאו את עצמכם מהקונכייה של המוכר והטוב. אני לא יכולה להבהיר בכלל כמה שזה יכול לעשות לכם טוב. גם אם קשה.

אף אחד לא אמר שקשה זה רע. קשה זה התמודדות, והתמודדות יכולה להיות דבר מאוד חשוב.

הייתי רוצה שכולכם תרגישו את מה שאני מרגישה עכשיו- את הפספוס על כל השנים שיכולתי לעשות יותר ולא עשיתי, את האושר הגדול שזכיתי להיות אני, את הידיעה שהתפתחתי ויש לי עוד הרבה לאן להתפתח.

לכו לשמוח!

בהמון הערכה,

אני.