שינויים.

אני כלכך מקווה שאין פה אףאחד מהמכינה שקורא. כאילו, ברור שמישהו מהמכינה הגיע לפה. לאיודעת איך ומתי, אבל נורא חשוב לי שגם לא יישאר. בבקשה, אם יש לך מעט הערכה כלפיי- צא/י.

אני חושבת שאחד החששות הכי מפחידים, במיוחד בגיל הזה, זה החשש להריון.

טעויות קורות, אבל אנשים משלמים עליהן.

מצאתי המון טיוטות בבלוגי. לא זכור לי מתי החלטתי להעביר אותן לטיוטות, בטח כשפתחתי אותו לעיניי הקהל הרחב לאחר התקופה הקצרה של פרטי, אבל די חבל לי. יש שם דברים יפים ומרגשים וקשים וטובים. אני לא אפרסם אותם עכשיו, כנראה שהייתה לי סיבה לשים אותם בטיוטות ואני נותנת לעצמי את ההערכה בלהשאיר אותם שם, אבל בכלזאת..חבלקצת.

מדינתנו היא מדינת הרס. ונמאס.

נמאס לשנוא, נמאס מהפילוג, נמאס מהמתים.

והדבר הכי מפחיד,

זה שאני לא רואה אותנו יוצאים מהמצב הזה בזמן הקרוב

או הרחוק.

עוד חודשיים ו3 ימים אנחנו מסיימים את המכינה.

עוד חודשיים ו9 ימים אני בת 19.

עוד 3 חודשים (מינוס פלוס כמה ימים) אני מתגייסת.

והזמן עובר, ותקופות נגמרות, ולא הכל יפה וטוב.

אני רוצה לשכב בשקט, על דשא נעים או חול חמים,

לעצום עיניים.

שמש חמה ומלטפת כזו תהיה בשמיים.

אני רוצה שאתה תלטף מדי פעם, ואני אחייך.

אני אחייך כי אני יודעת שיש מי שיאהב,

אחייך כי אתה שם ולכן ארגיש הכי בטוחה שיש.

אפילו אין לי פרצוף להתאים ל"אתה" הזה.

בברכה,

אני.