שינויים.

אני עומדת שם, עם חולצה לבנה וג'ינס,

ומסביבי כל השכבה במדים.

חלקם עם נשק, חלקם עם סנדלים.

אני עומדת שם, וחם. חם נורא, ואני מזיעה.

והשמות, זה אחר זה מוקראים ופתאום אני נזכרת בזה ששמעתי אותם גם שנה שעברה

ובשנה שלפני

ובשנה שלפני.

ואז תם הטקס, ויש את התקווה ואני פתאום מרימה עיניים ומולי חייל

חייל

שלכי תדעי אם שנה הבאה הוא יחיה.

איזה תקווה ואיזה נעליים, איזה להיות עם חופשי.

לא היה ולא יהיה.

אז אני חוזרת הביתה, ומחשבות מתרוצצות בראש,

והדמעות זולגות.

הדמעות זולגות כי המדינה דפוקה,

זולגות כי יש לנו יום זיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה.

יש לנו יום שלם שכולו לזכר המוות שהמדינה הזו מייצרת.

הדמעות זולגות רק מעצם הידיעה כמה זה נורא האין הזה,

כמה הגעגוע כואב- רק מהידיעה שמחכים יוםיום לליטוף שלא יגיע, לנשיקה,לחיבוק,לקול.

ואם הדמעות שלי זולגות ככה, והלב כואב ככה, רק מעצם המחשבה והפחד

מה איתם? מה הם חווים, אלו שהריק הזה נמצא עמוק בלב ואין איך למלא אותו.

אין.

והם יודעים שאין. הם יודעים, וממשיכים לחיות כהרגלם כי אין ברירה.

ונזכור את כולם.

נמאס לי לזכור את כולם. נמאס לי מהזיכרון הזה שמהדהד לכולנו טובטוב בראש ביום הזה ובכלל,

נמא לי לחשוב כמה הרג שיש פה, כמה מוות וכאב.

נמאס לי לכאוב, ולדעת שאין שומדבר שאני יכולה לעשות עם זה.

שום דבר.

אז אני עומדת שם, בחולצה לבנה וג'ינס,

כמעט שבוכה,

ומסביבי חיילים. המון חיילים. את הרוב מכירה, את הרוב זוכרת מלימודיי איתם רק לפני שנה, או שנתיים.

רק לפני שנה הם היו כמוני, עומדים בטקס הזה וקצת עצוב, קצת חם,

אבל רחוק מהלב.

ופתאום, הם שם. הם שם עם מדים, לוחמים ומגנים על ארצינו,

ולכי תדעי.

ולא להאמין איך שאנחנו הכי מאוחדים בכאב.

ומעבר לזה, בנימה קצת שונה,

הרגשתי שם כמו בי"ב שוב. מחפשת את החבריםשלי ולא מוצאת כי הם כלכך מעטים.

ולבסוף,אחרי איזה כמה "שלום"ים, אני יושבת לבד ומבינה שבאתי בשביל הטקס. לא בשבילם.

ומעבר לזה, בין כל השירים והשמות, אני חושבת על הסיטואציה שבה אני נמצאת,

על הלבד הזה שאני חווה,

ומבינה כמה טוב זה שיש חיים אחרי התיכון. כמה, אם זה היה במכינה, לא הייתי חווה את אותו הלבד.

כמה טוב שהכל נגמר.

בברכת די למלחמות (לא מיותרות. פשוט די למלחמות, כי אין דבר כזה מלחמה מוצדקת),

אני.

עריכה (אותו יום, 13:10)-

ואז אני הולכת לקניון, רק כדי לקנות גרביים,

ואני רואה שם את כולם עם החולצות הלבנות ומדבקת ה"יזכור",

צוחקים שותים אוכלים מבלים.

יום חופש, נו. שלא ינצלו את זה?..